"הניחו לי להיות בלתי מובן" – סוד החלל הפנוי סביבך

אין לך אדם שאינו מעוניין להיות מובן. אין לך אדם שאינו מוכרח להסביר את עצמו. ואחרי ככלות הכל, הנכס היקר ביותר לנפש אדם היא דווקא היותו לא לחלוטין נהיר, לא לגמרי מובן. אדם מעוניין שיבינו אותו, ויתרה מכך, שיקבלו אותו כפי שהוא. במילים אחרות, שיסכימו עימו שיש בנפשו משהו מעבר לכל הסבר ופשר. מן המקום הנעלם הזה שואבת רוחו את מהותו, עצמיותו.

העולם הולך ונעשה מוגדר יותר. תופעות מתבררות, קשרים סמויים מתגלים בין מאורעות ומקרים. ולאנושות ניתנת פיסת הבנה כלשהי על המקום בו היא מבלה זה כמעט ששת אלפי שנים. לאמיתו של דבר, תחת כל טפח מציאות נהיר נחשפים אלפיים אמה סתומים ובלתי מושגים. ואם בענייני העולם כך, בסודן של הנפשות על אחת כמה וכמה.

חוקרים ומביני דבר צללו אל מעמקי הנפש, שירטטו קווים לתנודותיה, ויצרו טבלאות צפופות המתיימרות ללכוד בתוכן את הנפש על כל אגפיה. ואחרי כל זאת, נותרה התופעה האנושית עלומה, בלתי מובנת ומפתיעה. אין אדם המסוגל להעניק פירוש למהלך נפש, לנשמה יהודית על אחת כמה.

ההגדרות השונות שניתנו למבנה הנפש, נועדו לסייע לאנושות להכיר את עצמה טוב יותר. לטפל בבעיות ולהיחלץ מתסביכים. ההגדרות הללו עשויות אולי ללמד את התודעה פרק כלשהו בתורת הנפש, אך הן עצמן עלולות להוות איום לא פשוט על הנפש עצמה. אילו היה האדם מוגדר לחלוטין, מובן ונהיר, לא היה זה אדם, רק ייצור רובוטי מקובע. האדם חלק אלוק' ממעל, אלוקות איננה סובלת הגדרות. והחלק האלוקי הזה הוא שמתנגד בכל תוקף לכל ניסיון להפוך אותו נהיר ומובן לכל. האדם מטבעו מחבב את מחוזות נפשו הכמוסים, את היותו בלתי מובן. במקומות הללו הוא מבקש רק 'קבלו אותי, אל נא תתיימרו להבין אותי'.

הבקשה הזו מהדהדת בין אדם לחבירו, ובין הורה לצאצאיו. הבקשה הזו מתהלכת גם בחללו של עולם, בקשת הבורא מנבראיו 'קבלו אותי גם בשעה שאינכם מבינים אותי'.

למלא חלל פנוי

את תחושת חוסר ההבנה אנו מכירים היטב. ניתן לומר שההרגשה הזו אופפת אותנו בכל תחום. תמיד נפגוש בהכרח חלקי מציאות סתומים מן השכל. בין אדם לחבירו קושרת הבנה, אך יותר מכך קושרת ביניהם אי ההבנה. דווקא הפלא והבלתי מוסבר הוא שיוצר חיבור נעלה יותר שאינו תלוי בדבר. אף אדם אינו יכול להצהיר על שום בריה כי היא מוכרת לו לגמרי, מובנת לחלוטין. גם צאצאינו עצם מעצמינו אינם נהירים לנו. והתחושה הזו היא אחד הקניינים היותר חיוניים שיכול וצריך הורה להעניק לצאצאיו.

לשם הבנה יש צורך לצעוד אחורנית אל השורש. הבריאה, כפי שמלמדים הספרים הקדושים, מיוסדת על 'חלל פנוי'. בריאת העולמות הרוחניים והגשמיים מצויה בתוך 'ריק רוחני'. בורא עולם כביכול, פינה עצמו והניח לנבראים מקום. קודם ליצירת החלל הפנוי היתה המציאות כולה 'אור אין סוף', בורא עולם מילא את ההוויה כולה בנוכחותו. הצמצום הוא מחווה פלאי של נתינת מקום. כביכול נאמר לנו 'קחו מקום, תתבטאו'. אילולא הניח השי"ת חלל פנוי, לא היה לשום מציאות רוחנית או גשמית מקום להתגלות, להיות.

החלל הפנוי איפה, הוא הבסיס לכל הבריאה. בשפת הנפש, משמעותו של חלל פנוי היא, העדר השגה, חוסר הבנה. בדרך כלל איננו מחבבים כל עיקר את היותינו מוגבלים. בפרט לא את היותינו מוגבלי מנת מִשכַל. היינו מעדיפים להיות כל יכולים, יודעי כל ומביני כל. הפלא העצום הוא, שדווקא אי – ההבנה שלנו, היא שמקנה לנו את זכות הקיום. החלל הפנוי, החסרון והצורך למלאות אותו תמיד, הוא שמעניק לנו את זכות הקיום ואת משמעות החיים. דרך משל: אב המעוניין להעניק לבנו הקט תחושת אחריות, יבקש ממנו לשאת עבורו דבר מה. האב, כוחותיו במותניו, איננו נזקק לחסדי הזאטוט. הבקשה נועדה להעניק לילד 'מקום', להניח לו למלאות חלל כלשהו במעשה טוב ומועיל. האב פינה את עצמו, גרע מנוכחותו על מנת לאפשר לילד לבטא את עצמו. זהו חלל פנוי.

'תכלית הידיעה שלא נדע'

החלל הפנוי מצוי בעצם בכל מקום. כל מושג מוקף בבלתי מושג. העדר ההבנה מעניק להבנה עצמה את צורתה ואת אופיה. כמו הדף הלבן והאותיות השחורות. טקסט כתוב אמור להעביר מסר. כעת נשאל, מה מעביר את המסר, הדף הלבן או האותיות השחורות. התשובה הנכונה היא, שניהם גם יחד. אי אפשר לדף הלבן להסביר את עצמו משום שהוא ריק, חלל פנוי. אי אפשר להן לאותיות השחורות להסביר מאומה, משום שאילולא הריק לא היתה להן שום משמעות. אמור מעתה, החלל הריק המקיף את האותיות הוא שמעניק להן את צורתן.

האופן בו ברא השי"ת את עולמו הוא 'יש' ו'אין'. היש היא הידיעה, האין – אי ידיעה. שלא כפי שנדמה לנו, הפרטים שאינם ידועים לנו, אינם רק מספר 'פינות' אפלוליות של חוסר הבנה. העדר ההבנה הוא המקום בו אנו מצויים. התודעה שלנו שרויה כל כולה בתוך חוסר הבנה מוחלט. מעט ההבנות שרכשנו הם בדל המציאות אותה אנו חווים. אדם מאמין הוא האדם היודע שאיננו יודע. "תכלית הידיעה שלא נדע" ההשגה הנעלה ביותר היא 'אינני יודע מאומה'.

כדוגמה של מעלה כך גם למטה. בעולם הזה הוקצה עבור כל נפש 'מקום' רוחני. המקום הזה הוא חלל פנוי, מציאות שרק אתה תוכל למלאות את מהווייה. מקומו של כל אדם הוא ה'חלל הפנוי' המקיף את אישיותו. מהסיבה הזו מוקפת כל אישיות במעטה בלתי מובן. אילו יכולנו להבין את הזולת לגמרי, כי אזי שללנו ממנו לחלוטין את 'מקומו'.

להתקרב בלי לחנוק

כעת נוכל מעט להבין את האופן בו נוצר הקשר בין אדם לחבירו, ובין אדם לבוראו. ההתקשרות בין בני אדם בדרך האמונה והתורה מבוססת על התקרבות – התרחקות. מצד אחד מצווה התורה על אחווה וחיבור. דאגה לזולת, שימת לב לעניניו. מאידך היא מזהירה שלא לפלוש לצנעת הפרט. הלכות שכנים מלאים גדרי 'היזק ראיה', ושמירת גבולות בין בתים וחצרות. עם ישראל מיוחד ב"מה טובו אוהליך" – 'שאין פתחיהם מכוונים'. הסתירה הזו, בין התקרבות לשמירת מרחק, היא שיוצרת חיבור יהודי. אין זה רק טקט מנומס, זו קדושת הפרט. נשמה יהודית היא חלק אלוק' ממעל. ה'מקום' שהועיד עבורה בורא עולם, קודש הוא. פלישה למרחב הפרט, היא 'הריסה', חורבן מעשי בראשית.

באותו האופן אמור להתנהל גם קשר התודעה בין אדם לבוראו. השי"ת מושג ובלתי מושג. אמונה יהודית היא שילוב מופלא של הבנה והעדר הבנה. והאופן הנמלץ ביותר להמשיל את הפלא הזה הוא מבנה החומר ביקום.

כיום גם חכמי הטבע נחשפים לפלאי בראשית. אחד הפלאים המיוחדים הוא מבנה החומר הבסיסי ביותר, האטום. מבלי להכנס לפרטים ודקויות. כל חומר בבריאה, אפילו הדק והבלתי נראה, מורכב בסופו של דבר מחלקיקי חומר קטנים, אטומים. את האטום גופו מרכיבים שלל חלקיקים זעירים, אנרגיות וכוחות יסודיים, המקיימים בינם לבין עצמם מערכת יחסים פלאית של תנועה, סיבוב והשתלבות הדדית. למעשה, רובו של האטום אינו אלא 'ריק' – חלל פנוי. מה שאומר שרובו של היקום ריק, המציאות אותה אנו חווים נוצרת כביכול למראית עין, מתוך תנועה מתמדת של חלקיקים זעירים. במרכז האטום קיים 'גרעין', החלקיקים השונים מקיפים אותו במהירות עצומה, כך 'נוצר' החומר המוחש במציאות. הפלא הגדול באטום הוא ניגוד הכוחות שהוא מכיל. בין חלקיקי האטום מקשרים כוחות נגדיים של משיכה ודחייה. והם שיוצרים בתוכו את המבנה המופלא שלא חדל מלהתנועע וליצור בכל רגע נתון את המציאות.

אם נתבונן, נגלה בתודעה שלנו מבנה זהה. אי – הבנה הוא וואקום, וואקום יוצר אפקט שאיבה, ממגנט. התודעה האנושית מתמגנטת לבלתי מובן, נשאבת אל תוככי הבלתי ידוע. דבר ידוע אינו מעורר סקרנות, לא מושך. דבר מה שאיננו ידוע מושך בהחלט. החלל הפנוי מושך את הדעת, מושך ואיננו מרפה. אך גזירת עליון לא מניחה לה לפלוש אל מעבר למחיצה. 'אין מלכות נוגעת בחברתה' 'אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו' ובאותה מידה אין אדם יכול לעמוד על דעת זולתו לחלוטין. כמו מבנה האטום והאלקטרונים, גם התודעה המגששת סביבות החלל הפנוי, נכנסת למעגל, נשאבת לסיבוב תמידי. האנושות מצויה תמיד בתהליך תנועה, אנשים נפגשים ונפרדים, מתחברים ונסוגים. מבינים מעט ולא מבינים המון. צועדים יחד והולכים איש לדרכו. דרכים מצטלבות, משתלבות, נפרדות, כך נוצרים חיים.

כל עוד מניח האדם לזולתו, אינו מתימר לעלות על סודו. שומר את מרחק הכבוד הראוי, הרי שהתנועה הזו מחברת. מעשירה את הצדדים ואף שומרת את כל אחד בגבולו הרצוי והראוי.

באותה מידה, משוטטת התודעה האנושית כולה סביב הגרעין האלוקי. מנסה בכל דרך לעלות על סודו, נשאבת פנימה, ואינה יכולה לפסוע כמלא הנימה לפנים מהמחיצה שהציב בפניה הבורא. ההשתוקקות פנימה יחד עם הדחייה המוחלטת החוצה, הם שיוצרים את מעגל האמונה. תנועת הסיבוב, הריצה סביב ידיעת הבורא, יחד עם ההסכמה שאינני יכול להבין, הם שיוצרים את העיגול הפלאי, מעגל האמונה. "ואמונתך סביבותך".

האמונה באה לידי ביטוי בלהט מתון. להט פנימה – מחד. ומתינות שלא להרוס בהר – מאידך. הלהט והמתינות גורמים לנפש לסובב ולהקיף תמיד את אור השם.

870 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים