הנחת תפילין – החייאת הזיכרונות הטובים

מצוות תפילין נהוגה אצלנו בעיקר בתפילת שחרית. שלא כשנים קדמוניות אז התהלכו בהם משך היום כולו. הטעם לפי פשוטו משום חלישות הדורות מלהישמר בנקיות כראוי. הפנימיות מצביעה על חלישות המוחות. תפילין הם השארה של מוחין, לאחר החורבן לית כל מוחא סביל דא, להחזיק את המוחין יום תמים. הבנת עניינה של מצוות תפילין מזקיקה אותנו לשוח קמעא על 'מוחין', ולגעת ב'רשימו'.

בשחר יהודי קם לתחייה לאחר שינה שיש בה שישים במיתה. על תחייה זו הוא מברך "המחזיר נשמות לפגרים מתים". מה הם החיים?

הנשמה שבמוח – 'מוחין'

אדם חי במוחו. שם משכנה של נשמת חיים, וכלשון הלשם ייחוד: "הנשמה שבמוחי…". החיים מתקיימים על חכמה, שכל, דעת דקדושה. כדכתיב: "החכמה תחיה את בעליה". הכוח המחייה הזה קרוי בלשון קבלה 'מוחין'. היכן ואיך באים אותם 'מוחין' מחיי נפשות? באמצעות תפילה. ביומו של יהודי ג' תפילות, בוקר, צהרים וערב. בשלושת הזמנים הללו נדרש אדם להמשיך אל העולם ואל הגוף מנת חיים נוספת, בלשון הספרים 'המשכת מוחין'. 'מוחין' אלו יורדים מלעילא ומשתכנים במוח.

אופן המשכת המוחין ומדרגותיהם משתנים על פי סוגי התפילות, זמניהם וענייניהם. המוחין הללו משפיעים על מצבם ומעמדם של העולמות ועל ההנהגות הרוחניות. כפי שדעתו של אדם מעמידה אותו על רגליו, ומגדלת אותו מילדות, נערות, לבגרות. אף המוחין הנמשכים ברוחניות, מעמידים את העולמות ואת ההנהגה הרוחנית בקומתה השלימה.

ככלות התפילה, מסתלקים המוחין. לכאורה, בו ברגע אמור היה לרדת לעולם לילה – לילה כפשוטו. המציאות המוחשית נגזרת מהנהגה רוחנית החופפת עליה מלמעלה. אם אור שמש בעולם – הרי זה מפני שמוחין של שחרית מאירים. בלילה אין המוחין מאירים, גם תבל ומלואה שרויים באפילה ומגששים לאורה של לבנה. כאן אנו באים למושג 'רשימו'.

הכלל הרוחני אומר: כל קדושה משאירה רושם במקומה. דהיינו, אם האירה במקום מסוים קרן אור של קדושה. אם נכנסו במקום זה מוחין, הרי גם אם יסתלק האור – רישומו ייוותר שם ויאיר. הכלל הזה תקף בכל מקום. וכך הדברים מתנהלים: באמצעות התפילה נמשכו מוחין, עם סיומה הם מסתלקים. להיכן? למעלה. המוחין המסתלקים עומדים מעל הראש, כאורות מקיפים. בגוף נשאר רושם של קדושה, 'רשימו'. אותו רושם של מוח, די בו כדי להחזיק את העולמות העליונים ואת ההנהגה במצב של יום, כאילו היו שם מוחין של ממש. הרשימו הזה הוא אור התפילין. בזמן הבית כאשר היו המוחות חזקים והנפשות חסונות, היה ביכולת להחזיק במוח את רישומה של התפילה ואת השארת המוחין במשך היום כולו. להמשיך עימם מבית הכנסת לבית המדרש, ואף לצאת בהם לשוק. היום, חולשה נפלה בעולם. בקושי מסוגל המוח לסבול את השארת הרשימו בזמן התפילה ומעט לאחריה.

תפילין – חותם של זיכרון קדוש.

כבר למדנו שעניינם של תפילין היא הארת 'רשימו', כעת נבין מדוע מניחים אותם קודם התפילה. בתפילה, כבר אמרנו, ממשיכים דעת, שכל ומוחין של קדושה. כל יום מחדש, כל תפילה בפני עצמה. נשאלת השאלה: אם מדי לילה מסלקים כל המוחין והכוחות המחיים של יום אמש. בבוקר, כאשר נדרש יהודי לגשת לעבודת בוראו, מהיכן אפוא יישאב חיות כדי לגשת לתפילתו?

שימו ליבכם, זו חקירה מרתקת. התפילה נועדה להמשיך חיים, מוח ודעת. האדם קודם התפילה לכאורה נטול חיות ונשמה. החיים מוכרחים להתחיל מנקודה חייה כלשהי, הלא כן?

התשובה טמונה במושג 'זיכרון'. במשל הגשמי במכשירים מסוימים הפועלים על אנרגיה חשמלית יש מעין זיכרון פנימי ממנו ובאמצעותו ניתן לעורר ולהפעיל מחדש את המכשיר אף לאחר כיבוי. גם בנפשנו הדבר כן: המוחין הללו שמסתלקים עם רדת ליל, אינם אובדים, הם עולים ומתעלים למעלה, ובגוף נשאר 'רשימו'. אולם בלילה, מסתלקים המוחין גבוה יותר. אף הרשימו נוטש את הגוף ואז יורדת לעולם חשיכה של ממש, מוחשית. בדיוק בנקודה זו ניצבת הנפש ומתחננת לפני בורא עולם: "שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך". זהו פסוק של תפילין. תיכף נשוב אליו.

על מנת שנוכל מחר עם שחר להקיץ, להתפלל, ולהביא לכאן מנת חיים נוספת – ההכרח שאותו 'רושם' של מוחין יישמר עבורנו במקום כלשהו. מבלעדיו לא נוכל להקיץ ולהתחיל התחלה כלשהי. את הרשימו הזה אנו מזמינים בהנחת תפילין. של יד ושל ראש. תפילין מלשון "נפתולי אלוקים נפתלתי" דהיינו דביקות והתקשרות (כמובא ברש"י שם), התפילין מבטאים התחברות והתקשרות. זהו עניינו של אור הרשימו – לחבר ולדבק אותנו אל הזיכרון הטוב והקדוש של המוחין שהאירו אמש.

תפילין של יד הם תפיליה של השכינה הקדושה, תפילין של אמונה. תפילה של ראש הם תפילין של קודשא-בריך-הוא. בלילה, שעה שהמוחין מסתלקים להם ואף רישומם נמחה מן הגוף ומתעלה, מתחננת הנפש את תחינתה של השכינה: "שימני כחותם על ליבך" – ריבונו של עולם קשור נא את זיכרוני, את מוחי ודעתי, אצלך. שלא יימחה הזיכרון הטוב אף בשעת הסתלקות. למחרת, בגשת יהודי אל התפילין קדישין, הרי הוא שב אל זיכרונו הטוב הנצור ושמור על ליבו וזרועו של כביכול ברוך הוא. הוא שב אליו, מניחו, ומעלה על ליבו את הרושם הטוב שעשו בו מוחין דאמש. הוא שב וכורך את אותו זיכרון ורושם קודש על זרועו בשבע כריכות. אף משלים את כריכתו על אצבע אמצעית כדרך אירוסין וקידושין. אז, כאשר האמונה שבלב מתעוררת לתחייה, אף המוח כנגדה מתקנא כביכול ונושא קל וחומר בעצמו – אף אני אניח תפילין של ראש. אלו תפילין של בורא על עולמים.

(ע"פ שער הכוונות, דרושי תפילין, ה'. קיצור הכוונות לרמח"ל. ליקו"ה תפילין ו').

531 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים