הומלסים, לכו הביתה! (על גלות וגאולה)

הניסיתם מעודכם להשתכשך בנעליו של חסר בית, לחוש את תחושותיו, להשקיף על הרחוב ממשקפיו? מגורים על ספסל ברחוב קריה אולי אינם כה נפוצים במחוזותינו, אך אין אדם שאינו נתקל באוכלוסיה הזו. האנשים נעדרי הבית, משוללי קורת הגג. בית, מהבחינה הזו, משמש הרבה יותר מאשר ארבעה קירות וגג סוכך מלמעלה. בית מעניק לנפש מציאות, מקום בעולם. חיי נישואין נקראים בניית בית. לא לחינם כה מעסיקה קורת הגג המדוברת את הציבור. המשכן הזה בו ייבנו החיים, מהווה בית קיבול לנשמת החיים. ומי שלא זכה למצרך שכזה משל עצמו, מסוגל אולי להעריך אותו יותר.

מקום בעולמו של הבורא

"כי תפארת אדם לשבת בית", הבית הוא מקומו של האדם. על שמו מתקרא אדם 'בעל בית'. הבית כמו גם החפצים וההווי שהוא אוצר בחובו, מעניקים לנפש זהות, מקום בעולם. לעומת הבית יש את מה שמחוצה לו. ובין שתי המחוזות הללו – הבית והחוץ, מחלק אדם את חייו.

רשות היחיד ורשות הרבים אינן רק נקודות ציון על פני המפה. הרשויות הללו מבטאות משמעויות עמוקות הנוגעות לפנימיות הנפש, ולהנהגת העולם. המשנה הראשונה במסכת שבת פותחת בהתרחשות שבין רשות היחיד ורשות הרבים. 'בעל הבית' מצוי בביתו פנימה, בחוץ עומד העני. האריז"ל בכתביו הקדושים מכנה את המצב המתוקן בעולם בשם 'רשות היחיד' ואילו את מצב הקלקול והעיוות בשם 'רשות הרבים'. רשות היחיד על פי הספרים הקדושים, היא מציאות בה העולם משמש משכן כבוד לבורא עולם. מצב בו הנבראים מכירים במי שאמר והיה העולם, זוהי רשות יחידו של עולם. לעומת זאת, במצב בו הבריאה נשלטת על ידי כוחות טבע, המציאות היא 'רשות הרבים'.   או כלשונו של האלשיך "עולם הגלגלים עם העולם הזה הצד השוה שבהם כי גשם המה, ויחשבו לפניו יתברך כרשות אחת, שהוא רשות הרבים, עולם הפירוד. ואשר למעלה, שהכל קדושה דבקה בו יתברך, יתייחס לרשות היחיד, כי כל הקדושה היא אחדות כנודע".

הבית והחוץ קיימים גם בנפש פנימה. יש בכל אדם 'רשות היחיד',  ו'רשות הרבים'. ברשות היחיד שלו, האדם מגלם דמות עצמית. דמות האומרת 'יש לך מקום בעולם, יש הצדקה לקיומך'. אין אמירה ענוגה מזו!

רשות הרבים זועקת את ההיפך. העובדה שאנשים נוספים חולקים איתך יחד מרחב משותף, מעמידה את עצמוּתך בתחרות כפויה. כביכול נדרשת להוכיח את ייחודיותך. רשות הרבים היא מהומת הנפש, חוסר שלווה הנובע מאי הכרה בזכותך להתקיים גם מבלי להוכיח כל יתרון על פני ייצור אחר.

יתרה מכך. ברשות היחיד יש לו לאדם רק דעה אחת, היכרות אישית עם הבריאה ועם מחוללה. זהו מקום המשתמר. רשות הרבים איננה 'מקום משתמר'. במהותה פרוצה היא לכל דכפין, מזמינה דעות וסברות, אי הבנות וסתירות. התחושות הללו סותרות באופן המטלטל ביותר את טבעה של האישיות. מהסיבה הזו משמש הבית קן בסיס, מקום אליו חוזרים תמיד. ביתו של אדם הוא מבצרו, אף בשעה שכמעט אינו מבלה בו.

גלות – התפזרות, גאולה – התכנסות

הגלות והגאולה נמשלים לחוץ ופנים. בזהר הקדוש ובספרים הקדושים מתוארת היציאה לגלות כיציאה מרשות היחיד לרשות הרבים. אומות העולם, מסביר השל"ה הקדוש, נחשבים 'רבים' משום שהם מפולגים לשבעים לשון. 'רשות היחיד' מבטאת את האמונה התמימה. הנברא יחיד הוא בעולמו של בורא אחד. בתוך 'רשות היחיד' אין מקום למאבקים גם לא לחילוקי דעות. ממילא אין מקום גם לכפירות.

האמונה במהותה יחידה היא, איננה סובלת נטע זר. האמונה קנאית לייחודיותה משום שכל מהותה שייכות. האמונה משייכת, וממילא אף שוללת כל הזדקקות לגורם אחר. כפירה, לעומת זאת. היא זרות. זרה כלפי עצמה, מטילה ספק בכל. מהסיבה הזו הופכת האמונה את המאמינים ליחידה אחת. וכדברי המדרש המובא ברש"י (בראשית מ"ו, כ"ו). "עשיו שש נפשות היו לו, והכתוב קורא אותן 'נפשות ביתו', לשון רבים. לפי שהיו עובדין לאלוהות הרבה. יעקב שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן נפש אחת, לפי שהיו עובדים לא-ל אחד".

המקום הטבעי ביותר לחיי נפש תקינים, הוא ערסל אמונה. "ויהי אומן את הדסה" הספרים הקדושים מדגשים בפסוק הזה את ביטוי האמונה המאפיין ביותר. אמונה היא אוֹמנוּת, התמסרות בידיים של כח גדול ומסוגל יותר. "כגמול עלי אימו" – אמון מוחלט, ללא תהיות וללא כל אפשרות לרעיון נוסף. זו בדיוק רשות יחידו של עולם. במקום הזה פורחים חיי נפש בריאים.

זהו סיפורם של הגלות והגאולה. גלות פירושה, התפזרות. חזון הגאולה מבשר על 'קיבוץ נדחים' "אלוקים מושיב יחידם ביתה". את המציאות המושלמת מתארים חז"ל בחזון "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". ארץ ישראל היא רשות יחידו של עולם "תמיד עיני ה' אלוקיך בה". לעתיד, תתפשט רשות היחיד ותכבוש את רשות הרבים, זו תמצית הגאולה.

כמו גלות העם כך גם גלות הנפש היא התפזרות. נפש גלותית היא נפש מפוזרת. התפזרות נפשית היא שיעבוד לרשויות שונות. פחדים, דאגות, דחפים ויצרים. כל אחד מאיתנו משועבד לכמה וכמה גורמים, ידועים ושאינם. משועבד אדם לציפיות הסביבה, לציפיותיו מעצמו, לדעת ציבור, משפחה, חברים ומה לא. השעבוד הזה מעמיד אותו תחת רשויות שונות, אין הוא אדם לעצמו!

השעבוד לגורמים זרים סותרת במהותה את האמונה. אדם הנתון למרות פחדיו, לחציו ודאגותיו, אינו רואה במציאות אלוקית את ביתו היחידי. במידה מסוימת הוא חסר בית.  מושלך ברחובות קריה, מפוזר.

גאולת הנפש היא מציאת נחלת הפרט בזרועות האמונה. ההכרה שאינני חייב מאומה לאף גורם חוץ ממנו יתברך. אינני מעוניין למצוא חן בעיני אף בריה, חוץ מבעינו יתברך. זוהי גאולה. הגואל הוא לוקח החסות על נפש הנגאל. כמו ה'גואל' ממגילת רות "ופרסת כנפיך על אמתך" הנפש מבקשת מאן-דהו שייקח עליה בעלות. "קרבה אל נפשי גאלה" הגואל והנפש – גאולה.

מלחמת הבית והחוץ

אם להגדיר את מצבינו, הרי שאנו מצויים בעיצומה של מלחמת שליטה בין החוץ לפנים. ככל שירידת הדורות מעמיקה לתהומות חדשים, כך מעצימה הפרהסיה את הווליום. נוצצת ובוהקת יותר. מרתקת ומסנוורת. היום, החוץ אינו מסתפק ברחובות, הוא פולש פנימה אל הבית. ברירה אחת נותרה בידינו, לכבוש או להיכבש! או שתכבוש הפנימיות את החיצוניות, או חלילה להפך.

ואיך כובשים את חוצות העיר?

ובכן, מחפשים ניסים!

הנס והטבע צוררים זה לזה. חוקי טבע הם פרהסיה. על פי תפיסה מדעית התופעות הרוחשות ביקום נגרמות בעתיים של חוקים שונים. תחומי המדע משייכים את העולם לרשויות שונות נעדרי קורת גג משותפת. פיזיקה, ביולוגיה, מזג אוויר, חוקי מתמטיקה. הפרהסיה מאיימת משום שהיא זועקת "איש הישר בעיניו יעשה" העולם פרוס בין גורמים משפיעים שונים בעלי אינטרסים אישיים ונוגדים, ולאדם הקטן רק נותר לקוות שהאנדרלמוסיה הזו לא תבוא על חשבונו באסון טבע מזדמן.

מהסיבה הזו, רשות הרבים מקום מועד לפורענות היא. מקום בו שולטים גורמים שונים. מקום בו מתפזרת הנפש בין רשויות וסמכויות שונות.

רשות היחיד בתוך הפרהסיה

התרחשותו של נס קורעת את הפרגוד וחושפת תחת כל הרשויות רשות אחת קובעת. שידוד המערכות מבטא את כוחו של הבורא השפיע על המערכות כולן. נס הופך את  העולם לרשות אחד, רשות יחידו של עולם.

נס נתפס בעולם כמשהו בלתי שגרתי. וזהו אחד ההישגים המשמעותיים יותר של הטבע – עצם המחשבה שהנס מופיע כאן כאורח בלתי רגיל. הנס מעיקרו, בסיס המציאות הוא, נס תמידי המאפשר את קיומם של כל חוקי הטבע. הנס הוא רשות היחיד ה'מארחת' בקרבה את מה שנדמה כ'רשות הרבים'. נס מצהיר כי רשות אחת קובעת את צורתן של כל הרשויות האחרות. רשות היחיד שלטת על רשות הרבים.

חיים ניסיים הם חיי אמונה. הכרה ברורה בכתובת אחת ויחידה, בורא עולם. המאמין חווה שלוות בית גם בחוצות העיר, משום שבעיניו העולם מצוי אצל הבורא, לא להיפך! אמונה חלקית היא זו הרואה בעולם – מציאות ובנס – תופעה. בחוצות – 'מקום', ובהשגחה מרכיב נוסף לחוקי טבע נוספים. אמונה שלימה היא כזו הרואה את המציאות כנס תמידי. בין אמונה לחוסר אמונה עובר חוט דקיק של עיקר וטפל. האמונה רואה בנס עיקר ובטבע טפל. תפילה הופכת את האמונה הזו למציאות ממשית.

 

 

 

 

 

1423 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים