הדמות הרבנית לאן?

בס"ד

סמכויותיהם של גופים שלטוניים עומדות למבחן. הדיונים בנושא הכשרות ומעמדה של הרבנות הראשית. הוויכוחים על מתווה הגז, סמכויותיה של הממשלה וכל השאר, מעסיקים היטב את המקצוענים ואיכשהו מצליחים להטריד קשות גם את המון העם. צר לי אך אין באמתחתי הרבה מה להוסיף בנידון, די לי בדאגותיי הזוטיות. אבל יש כאן בהחלט תופעה מסקרנת. העם לאחרונה מעורב בכל נושא – מגביע הקוטג' אשר על המדף במרכול, ועד לדיונים מקצועיים בסוגיות גז ואוצרות טבע. רחמנות על האזרח הקטן, אין לו זמן לישון. רק כדי להישאר מעודכן הוא זקוק לזוג עוזרים פרלמנטרים ומשרד קטן. וגם על כך ראוי לערוך משאל עם. סמכויותיה של הרבנות הראשית פחות מעניינת אותנו, מסקרנת יותר ומדאיגה מעמדה של הדמות הרבנית. הביטו בתמונה הבאה, היא לקוחה מהמציאות.

חתונה. התזמורת מנעימה והאורחים באים והולכים. הסועדים מטיבים ליבם ומנסים להתגבר בקולותיהם על שאונם של התופים, ולפתע חשמל, תכונה לא שגרתית מתפרצת אל המרחב החגיגי. אינסטינקטיבית מופנים כל הראשים לכיוון דלת הכניסה, שם נרקמת ברגעים אלו הדרמה. בריא לנו שמישהו מאוד-מאוד חשוב אמור להפציע משם, אבל מי זה? לא החתן, הוא ישוב זה מכבר על מקומו. אולי אדמו"ר, רב, או משפיע חסידי מלהיט לבבות? סוף כל סוף הוא מפציע. מבעד למעגל מעריציו מדלג בקלילות אל מרכז הזירה בעל מנגן חסידי ידוע שם, אחריו נוהה נחיל אנושי מהול מסקרנות-שעשוע-והערצה. וכשהאנרגיות טיפסו עד תקרת האולם הן לא הבדילו בין זקן שחרחר ללבן, בין צורב נלהב לקשיש מיושב בדעתו. האווירה סחפה את כולם. מחצית השעה מאוחר יותר נכנס לאולם רב מפורסם ונשוא פנים. ואיש לא זכר את הרב הדגול, וכמעט שלא ניגשו ללחוץ את ידו ולבקש את ברכתו. ההערצה רוקנה כליל על הזמר הצעיר מושך הלבבות.

תיאור בלתי מפריז זה מציג זווית אחת של תופעה אמתית ורחבה מאוד: יתכן שמעמדם של דמויות רוחניות, רבנים תלמידי חכמים וצדיקים, נדחק לשוליים? האמת העצובה טוענת שאכן כן.

הזווית הנוספת של התופעה ממוקמת בשולחן המזרח. במרכזם של אירועים חגיגיים מקום של כבוד שמור לנגידים ועסקנים, חברי כנסת ואישי ציבור. כולם יקרים ואהובים, שכרם מובטח להם למעלה. אבל שימו לב: אי פעם היה לציבור שלנו סעיף חשוב מאוד להתהדר בו. אמרנו על עצמנו שאת שולחן המזרח שלנו מאכלסים תלמידי חכמים וצדיקים, אין לנו ידוענים שלא בזכות תוכן יהודי אמתי. האם חזון זה עדיין רלוונטי? נו באמת.

הכי פשוט להאשים את הנאשם הוותיק, מיסטר ירידת הדורות שר"י. בעטיו כל הקלקול הזה. הוא השטן הוא מלאך המוות. אבל קיימא לן שכל תופעה פגומה הפושה במרחב הציבורי שורשיה יונקים איפשהו בפנים. חושבני שיש כאן מלכוד מבית ומחוץ.

הבה נשאל את עצמינו, מהיכן אמור בן דורנו להכיר את הדמויות הראויות להערצתו? ובכן, ילד או ציבור (הַיְנוּ הַךְ) שואב את מושגיו מהדמויות הסמכותיות שסביבו. את מי שהם מכבדים, הוא יכבד. מי שנערץ עליהם, יהיה נערץ ומקודש אף עליו. וכעת מה יעשה הבן ולא ישגה. שתי אפשרויות לפניו ללמוד מהן, מבית ומחוץ. נתחיל עם החוץ: המדיה החרדית והמדרחוב שהיא יצרה סביבה הצליחו בשנים האחרונות לשדרג את מעמדם של זמרים ומנגנים לרמה אלילית, כשהן מגיירות לצורך העניין את כל הניואנסים האליליים של תרבות המערב והרחוב החילוני. מה שעשתה המדיה לבעלי מנגנים, עשתה בהידור העיתונות לנבחרי הציבור. זה בסדר, הבה נאמר שחברי כנסת הם שלוחי דרבנן ומלאכתם אמונה. אבל איך הגענו למצב בו המוני עמך ישראל מוצאים עצמם מדי שבת בשבתו מדקדקים בכל נבכי ההווה אמינה והמסקנה של ח"כ פלוני, ומצפוניו של שר פלמוני. על כל צעד ושעל קושרת להם הפרשנות הפוליטית כוונות עמוקות ומעמיקות. אט-אט אתה הקורא הופך לעוקב מושבע אחר ספורט פוליטי על מגרש הכנסת. על כורחך אין דעתך פנויה להרהר במה ששפוי ונשגב מזה.

ויש גם את הגורם הדק יותר, מבית.

מי זוכה לתשומת לב רבה יותר מצד הקהילה וראשיה – הגביר האמיד, או התלמיד חכם השדוף שאינו מועיל כלום לטובת המוסדות? מי מצוי במרכז ומי נדחק לשוליים. עובד ה' וירא שמים או חברה'מן ועסקן רעשן? תאמרו, "רבי מכבד עשירים", צריך לכבד אותם, הם דואגים למוסדות הם מביאים את הכסף, הם שלוחי הציבור. טוב ויפה, בכל אופן קו ברור עובר בין הבעת הוקרה לנדיב ואיש ציבור או הערכה כנה לאומן טוב ויוצר מעולה, לבין הערצה ואליליות. הם ראויים להערכה רבתי, אבל הערצה?!

ועדיין הבעיה האמתית ממוקמת עמוק יותר: יתכן מאוד שהגענו למצב בו רוב סדר היום הציבורי מוקדש לחיצוניות המבנה הממסדי; כספים, משאבים, מוסדות וכל השאר. זה חשוב מאוד, אבל קחו בחשבון שזה כל מה שרואות עיניו הקטנות של ילדינו. חישבו על כך: הוא חי בתוך הקהילה ומתחנך על ברכי הווייתה. מה רואות עיניו? להיכן שלא יסתכל הוא נתקל בשני קצוות של אותה תופעה. בחוץ, קרי במדיה החרדית ובגרורותיה הוא חוזה באלילי זמר, ידוענים ושאר נערצים שהעם שבשדות לוקק את נעליהם. בפנים, בבית המדרש, הוא צופה בגבירים נכבדים שיושבים בראש, עסקנים יקרים וחביבים עטופי לוויית חן והכרת הטוב. ולצידו על הספסל נדחקים תלמידי חכמים קמוטי צורה, עובדי ה' בלויי יחס, ומסיימי ש"ס סדרתיים שאיש לא יעלה על דעתו לרכוש עבורם 'שלישי'. מי יהיה למושא הערצתו?

התופעה הזו אינה נובעת חלילה מגסות הרוח, זו תולדה של חוסר שימת לב. אנחנו טרודים מאוד בצורך לשרוד, רדופים בהחייאת המסגרת אבל אולי קצת הרבה מחמיצים את תוכנה של הקהילה וייחודיותה.

 

 

 

 

 

 

3547 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
1 תגובה

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים