האם העולם פועל מעצמו? (מבט על עבודת התפילה)

יהודי המבקש הבנה במהות עבודת התפילה עשוי לתמוה: בספרים הוא לומד על עולם של פנימיות המציב אותו, האדם, במרכז ההוויה ומוסר בידיו את מפתחות השפע כביכול, לאמור: בתפילתך הינך פועל נשגבות, ממתיק דינים, בונה עולמות וממשיך שפע. העולם רובץ על כתפיך. אך בשעה שהוא יוצא אל החוץ, בעיני בשר העולם בלתי ניתן לשינוי. קבוע, חוזר על עצמו.

יתרה מזו. אם עבודת התפילה כה חיונית, הייתכן שמיליארדי יצורי אנוש שאינם מתפללים ואינם בני ברית יהיו ניזונים מכל טוב ללא עבודת התפילה, לימוד תורה או קיום מצוות? ואם כן, מה הועיל יהודי בתפילת?

והדברים יתיישבו עם הצגת יסוד חשוב בהבנת ההנהגה הרוחנית.

ייחוד פנימי, וייחוד החיצון

בכתבים מובא שישנם בהנהגה העליונה שתי בחינות של 'יחוד' והמשכת שפע: האופן הראשון קרוי 'ייחוד פנימי', השני 'ייחוד החיצון'. שני סוגי הייחודים הללו הינם מקורות להמשכת שפע וקיום עבור כלליות הבריאה, כאשר הייחוד החיצון משמש מקור קיום לחיצוניותם של העולמות, וממשיך נשמות של מלאכים. ואילו 'ייחוד הפנימי' מחייה ומחדש את פנימיות העולמות ומאציל נשמות בני אדם. המושגים הללו דורשים ביאור:

עינינו הלא רואות איך העולם למראית עין כמנהגו נוהג. מדי יום ביומו, עונה בעונתה ושנה בשנה. מציאות זו אינה נוטה להחלפת צורה, היא קבועה. ובכל זאת בפנימיות המציאות היא מעין סולם, רגליו בארץ וראשו בשמים, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. מי שלומד מעט על פנימיות עבודת התפילה מגלה עולם אחר. עליות ותיקונים, ייחודים והשפעות. פעולות לאין מספר.

אכן, שני עולמות לפנינו. עולם חיצוני בלתי משתנה כלפי חוץ. ולפנים ממנו עולם פנימי המחליף גוונים, פושט ולובש צורות. מתעלה. מתרומם, ומתחדש ללא הרף. על קיומו של העולם החיצוני אין הבחירה שלנו משפיעה. משום שעיקר עבודת האדם היא בפנימיות העולמות – משם נמשכה נשמתו. איך אם כן מתקיימת החיצוניות? ובכן, הנהגת חיצוניות העולמות מתקיימת ברצון השם יתברך לבדו.

הקיום הזה נמשך מאותו 'יחוד חיצון' שהזכרנו למעלה. זהו מקור השפעה 'גרוע' יותר. קבוע ובלתי משתנה מחד, אך נמוך וחיצוני מאידך. הייחוד החיצון בכוחו לחדש ולהזין את הקיים, אך אינו מביא השפעה ובריאה חדשה. ההנהגה הזו אפוא משמרת את פני תבל, ממנה ניזונים מיליארדי יצורים ארציים ואומות העולם, ובמידת מה אף אלו שאינם מוכנים לסמוך ממש על השגחה ותפילה. בספרים הקדושים מוכרת ההשפעה הזו גם בשם 'שפע של בהמה', דהיינו מקור ממנו יונקים את קיומם בהמות וחיות שאינם נדרשים 'להתפלל' כדי להשיג את מזונם.

לעומת זאת שפע וקיום פנימיות העולמות, והיכולת להמשיך מחדש 'נשמות חדשות', תלויה ב'יחוד הפנימי'. ייחוד נעלה ומרומם זה תלוי בעבודת האדם, בבחירתו. את ה'ייחוד הפנימי' ניתן לעורר רק על ידי 'התערותא דלתתא'. מתוך מסירות נפש המעוררת לעילא את הרצון להשפיע. על מקור השפע הזה נסמכת ההנהגה הרוחנית הפנימית, המתחדשת, המתעלה מיום ליום.

כעת בין נבין.

השקפה על העולם במשקפי חיצוניות תראה לנו עולם כמנהגו נוהג. התפילה כביכול ח"ו אינה מעלה ואינה גורעת. המחזה הזה נכון כל עוד הינך ניזון משפע חיצוני 'שפע של בהמה'. כאשר הינך נעשה קשור לשפע פנימי יותר, המציאות סביבך אף היא תעשה תלויה יותר ויותר על תפילה, השגחה וניסים. הרעיון הזה מתבאר היטב במאמר הגמרא: (קידושין פ"ב:) "אמר רבי שמעון בן אלעזר, מימי לא ראיתי צבי קיץ, וארי סבל ושועל חנווני, והם מתפרנסים שלא בצער… אלא שהריעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי". כלומר, בעלי החיים הנחותים בדרגתם זוכים להשפעה סדורה שאינה לוקה בחסר ושינויי הנהגה. אולם זוהי מעלת האדם, שהוא מסוגל לפעול ב'פנימיות', לעורר בעצמו את המשכת השפע החדש. ומסיבה זו גם לשגוג ולהרע ח"ו ולקפח את פרנסתו, אשריו שככה לו. לבהמה אין השפעה על המקור הזה. נוכל לשאוב מכאן הסתכלות מכוונת יותר להיכל התפילה.

מהי תפילה ראויה?

ראשית הבה נשאל: האם ראוי לנצל את היכולת להתפלל כדי להציג משאלות ולבקש בקשות? הזוהר הקדוש מכנה סוג מסוים של תפילות, 'תפילת כלבים': "דצווחין ככלבא הב, הב. הב לנא חיי הב לנא מזונא" – שצווחים ככלב, 'הב, הב' דהיינו, תן לנו חיים תן לנו פרנסה (תיקוני זוהר תי' ו'). מאידך, הלא תיקנו לנו חז"ל לבקש בתפילותינו על כל חיסרון וצורך, הן ברוחני והן בגשמי.

אלא בוודאי היסוד נעוץ באופן הגישה לתפילה. בעיניו של יהודי החי 'פנימיות העולמות' כל סוג של חיסרון בממון, בריאות וכדו' זוהי השתקפות של מצב השכינה. חסרונה. ירידתה או עלייתה. איש שכזה ניגש לתפילה כאל 'צורך גבוה'. הוא מקושר אל מקור 'הייחוד הפנימי' כעת גם אם יתפלל על צרכיו ויבקש, אין זו תפילת הכלבים. משום שהוא אינו 'מנותק' מההשפעה הפנימית ואינו ניזון משפע של 'בהמה' – חיצוני. התפילה שלו מעוררת למעלה את המקור הפנימי, וכעת גם אם יבקש על מילוי צרכיו ומשאלותיו, את השפע הוא מקבל מ'ייחוד הפנימי', משפע של אדם.

אך כאשר הגישה לתפילה אינה אלא כאמצעי למילואי צרכים. מבלי לקשר את החסרונות והבקשות האישיות למצב הרוחניות ותיקוני השכינה – הרי מקור ההשפעה שלו חיצוני, כבהמות נדמו. תפילה שכזו אינה אלא 'הב, הב'.

(פרי עץ חיים שער קר"ש ה', וליקו"ה עירובי תחומים ה' באורך).

771 סך כל הצפיות 2 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים