גלות וגאולה – מדוע אנחנו בגלות ומה אפשר להשיג כאן?

המאמר הבא ישמש הקדמה למושג המפורסם 'גלות השכינה'.

אנו כמהים לגאולה וישועה ויחד עם זאת יודעים ומאמינים שהגלות בעצמה היא פתח הגאולה, הגולה תיקון היא. בהקשר לכך שמענו תמיד על המושג 'גלות השכינה'. גלות זו מקבילה לגלותנו, גלות העם. אנו גולים בכל פינות תבל, היכן גולה השכינה? קודם כל, עימנו יחד. אך על פי פנמיות ההגדרה היא 'ארבעה מלכויות'. השכינה היא 'מלכות דקדושה' ובגלותה היא שרויה בשליטת מלכות הרשעה המחולקת לארבע עיקריות. סביב זהותן של הארבע ישנם נבואות ומדרשים. בברית בין הבתרים נאמר: "והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו". על פי מדרשו, רמוזים כאן ארבעת המלכויות: 'אימה' זו אדום, 'חשיכה' זו יון, 'גדולה' זו מדי, 'נופלת' זו בבל (מדרש רבה..). דניאל (דניאל ד') צפה אותן במחזה בדמות ארבע חיות המגיחות מהים הגדול, 'ימא רבא'. זכריה (זכריה ו) התנבא עליהן במראה הנשקף בין שני הרי הנחושת בדמות ארבע מרכבות רתומות לארבעה קבוצות סוסים: אדומים, שחורים, לבנים וברודים-אמוצים. ארבע המרכבות הללו הנפוצות לכל ד' רוחות הארץ מבטאות את האצלת הסמכות לארבע המלכויות לשלוט על ישראל.

שליטת האדם באדם

'זה לעומת זה עשה אלוקים' כנגד כל מדרגה בקדושה, קיימת מדרגה של סטרא אחרא. ארבע מלכויות קרויות 'אדם דקליפה', ואילו מלכות דקדושה היא 'אדם דקדושה'. הרע משתדל להידמות לטוב בבחינת 'קוף בפני אדם', הדמיון רק למראית עין אך יש להישמר שההשתקפות המתעתעת לא תבלבל אותנו.

מימות עולם, מחטא עץ הדעת, מתנהל מאבק בין הצדדים: 'אדם דקדושה' כנגד 'אדם דקליפה'. גלות משמעותה – התגברות מלכות הרשעה על מלכות הקדושה, בבחינת "עת אשר שלט האדם באדם". זוהי המציאות הגלותית אך המשמעות שונה בתכלית, כהמשכו של פסוק "לרע לו" – שלטון הרע על הטוב תכליתו למגר את הרע. הביאור להלן:

הגלות נבראה בחטא עץ הדעת. אדם הראשון היה בחיר הנבראים, עפרו נקבץ מד' רוחות העולם, קומתו הורכבה מכל הנפשות הרוחות והנשמות. ממילא, בחטאו נפגמו כל חלקי הבריאה והנפשות נפוצו לכל רוחות השמים והפכו ל'ניצוצות' קדושים המגולגלים ונידחים בפאתי תבל. מכיוון שהשלטון בעולם מחולק בין שבעים השרים של ע' אומות, נמצא שניצוצות אלו שבויים בתחומי שלטונם. הם חבושים בבית אסורים וקיימא לן 'אין חבוש מתיר עצמו'. מי ייחלץ לעזרתם?

כאן פותחת מגילת הגלות: לחילוצו של ניצוץ אלוקי שבוי יש הכרח בנוכחותה של נפש יהודית, שתשמיע בקרבתו דיבור של קדושה או תקיים מצווה. מפני כך גלו ישראל לבין האומות. נמצא שאנחנו כאן כדי להשיב אבידות, כדי לתקן. הרעיון הזה מבוטא היטב במימרא של רשב"י: "כל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עימהם" השכינה היא 'אם הבנים' היורדת אל כל המקומות הנידחים והרחוקים ללקט ולקבץ את בניה, הלא הם הניצוצות הפזורים. ואיככה תרד השכינה אל קצות הארץ? היא מתלבשת בנו, היהודים. לקיים "השוכן עימן בתוך טומאתם".

הגלות גם מייחדת אותנו. בני עשיו לא גלו. לכאורה גם הם היו כלולים בגופו של אדם הראשון, מדוע לא יהיו שותפים בתיקון חטאו? אלא שזוהי נבדלותו של זרע יצחק שנעשה ליורש בלעדי בהבטחת הארץ. "לזרעך אתננה" נאמר לאברהם אבינו, זו ירושה של השראת שכינה. קיבלנו שייכות נצחית לשכינה הקדושה. לפיכך רק בנו היא מופיעה, רק נוכחות יהודית תועיל לליקוט ניצוצות. את הייחודיות הזו ביקש אף משה רבינו: "ונפלינו אני ועמך", במה? בהשראת השכינה. הפלאה זו מייחדת אותנו בגזירת הגלות ובירושת שייכות נצחית להשראת השכינה וקדושת ארץ ישראל.

גלות זו ירידה ובכתבי הקודש מתוארת הירידה הזו ככניסתה של השכינה הקדושה אל גוף 'אדם דקליפה' מראשו ועד רגליו. הגלות החלה בראש, וככל שהיא יורדת כלפי מטה והחושך מתעבה – כך קרבה ובאה השעה המיוחלת 'כד מטו רגלין ברגלין', הווי אומר: לכשתגיע ירידת השכינה אל הרגליים ממש, והניצוצות הנמוכים והשכוחים ביותר יתבררו, אזי תתגשם בשורת "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים". מסעות הגלות יורדות לאורך קומה של 'אדם'. דמות זו מורכבת ממלכויות ששעבדו את ישראל לאורך ההיסטוריה. העיקריות הן: בבל, מדי, יון ואדום. מסתעפות מהן שאר האומות. הסדר הוא כך: מצרים כנגד 'כתר' ולכן איננה נחשבת מארבעת המלכויות. בבל – ראש ומוח. מדי ופרס – זרועות. יוון – גוף, אדום וישמעאל – רגליים.

לתקן מבלי גלות

האם יתכן ליקוט ניצוצות ללא גלות? בימיו של שלמה המלך המושל בכיפה לא היתה מציאות גלותית. פעל אז שלמה בחכמה ומשך את הניצוצות מעצמם לארץ ישראל. מאבן השתייה יוצאים ונמשכים נימים לכל חלקי הארץ, על אותם ערוצים נטע שלמה נטיעות ובכך המשיך את הניצוצות מכל העולם לארץ ישראל (מדרש קהלת ע"פ "עשיתי לי גינות ופרדסים", שמן ששון על ש' המצוות ראה). כעניין זה נעשה גם היום, כאשר יהודי נקלע לצורך ענייניו למקום מן המקומות, הסיבה היא – גאולת ניצוצות. בברכה אחת, במחשבה טהורה, במעשה של מצווה, יכול יהודי פשוט לאסוף רבבות ניצוצות הממתינים לתיקונם. שלל שכזה שווה מכל הון דעלמא.

כעת נבין פלאות. האומות אמנם שולטות בנו, אך שלטון זה מרע להן. להתיישבות יהודית בגלות משמעות אחת בלבד – איסוף ניצוצות. הקליפה קרויה 'מוות', לאמור: מצד עצמה גוף מת היא. כל קיומה ניזון מנפש או ניצוץ קדוש השבוי בה. יהודי גולה הוא יהודי אוסף ניצוצות, מרוקן את חיות הקליפה, מותיר אחריו רק גוף מת. זו פשרה של התופעה המפורסמת: "כל המצר לישראל נעשה ראש" מחד. ומאידך כל המלכויות שהשתעבדו בישראל הידלדלו, התמוטטו וחלפו מן הארץ. כך אירע למצרים הפרעונית, כך לממלכות בבל, פרס מדי יוון. כך יעלה בגורלן של שאר מלכויות הרשעה.

1258 סך כל הצפיות 2 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים