גילופין – מושגים סותרים שלעולם לא יסתדרו ביחד, וביינה של תורת מוהר"ן, בגילופין, הם מתיישבים

בס"ד

 

ידיעה ובחירה

אם ישנם שניים המבטאים יותר מכל את אפס היכולת לדור בכפיפה אחת, אלו כמובן הידיעה והבחירה. קושיא מפורסמת מונעת מהם להתוועד יחד. רבי נחמן מציע לוותר על הניסיונות ליישב את הקושיה מפני שחוסר היכולת לתרץ זו גופא הסיבה שעדיין בעלי בחירה אנחנו.

הידיעה והבחירה מיוצגות על ידי שני המאורות הגדולים, חמה ולבנה.

על חמה נאמר 'שמש ידע מבואו' ועל אותו משקל אומרים חז"ל 'ירח לא ידע מבואו'.

השמש מבטאת את הידיעה המוחלטת הצופה על הכל ולעולם אינה מתעמעמת, הירח שאורה עיתים מלא עיתים חסר, מגלמת את הידיעה האנושית החסרה והמקוטעת, ידיעה שכזו מאפשרת בחירה בין טוב לרע. כיום אי אפשר לשני המלכים הללו לשמש יחד, אולם לעתיד נאמר 'ולילה כיום יאיר', או אז יתאפשר הדבר.

הידיעה והבחירה הם למעשה שני שכלים שאינם יכולים להיכנס יחד בתפיסת שכלנו הקט, ניתן להמשיל אותם לעיגול בתוך עיגול. את חיינו אנו חווים מתוך תפיסת שכלנו, ושכל זה מוגבל בקוטרו של העיגול הפנימי, הידיעה מקיפה אותו מבחוץ, אדם שיגיע לשם, כותב רבי נחמן, יתבטל מאנושיותו ויהפוך למלאך. בחירתו תתבטל ותתמזג עם הידיעה.

הידיעה והבחירה מיוצגות בבהירות על ידי גיבורי נס פורים. הידיעה מתגלמת בדמותו של מרדכי בבחינת 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה'. אסתר מייצגת את הבחירה כתוצאה מהסתרה. מרדכי נמצא בחוץ, הוא יודע כל מה שנעשה. אסתר שרויה בפנים, בבית אחשוורוש. היא איננה 'יודעת' היא מתמודדת עם אפשרות הבחירה. מרדכי ואסתר משלימים יחד את התמונה המשותפת של נס הפורים. המגילה מספרת את סיפור הנס משני עבריו, ממבט הידיעה וגם מתוך הבחירה. לפיכך חייב איניש לבסומי בפוריא עד שיעלה ויבוא אל מקום בו מתאחדות ידיעה ובחירה, בגילופין.

לב נשבר ושמחה

השמחה בהגדרתה החיצונית היא חיוך רחב צחוק משוחרר ועיניים זורחות. פרצוף שכזה ממש יתקשה לדור בכפיפה אחת עם פנים רציניות ועיניים בכוּיוֹת שמספרות על לב נשבר. אבל צדיקים הצביעו על הלב נשבר כמפתח או אתחלתא לשמחה. הפרצוף העליז לא בהכרח שייך לאיש שמח, פעמים שהוא רק צמוד לפניו של ליצן עצוב. שמחה אינה הוללות ולב נשבר איננו עצבות. העצב הוא נרגנות וכעס, לב נשבר הוא ילד מתחטא לפני אביו, נפש מפייסת. גם העצבות וגם הליצנות פועלות מבלי לב, ליצנות היא צחוק הכסיל ועצבות היא בכי של אטימות לב. השמחה ושברון הלב שתיהן נובעות מלב פעיל. רבי נחמן שהפליג מאוד במעלת השמחה היה כשלעצמו בעל שברון לב בעל בכי ופניו רציניות. הוא ביקש מאנשיו שלא לחקות את מראהו החיצוני שכן הוא כצאצא לדוד המלך שמשפחתו נוטה אל הלב הנשבר, יכול להחזיק בשברון לב מבלי ליפול לעצב, אנשים פשוטים יתקשו לשמור על הגבול הדק, לפיכך ראוי להם להיות שמחים כפשוטו.

 

חכמה וטיפשות

יש בין האנשים חכמים וטיפשים, קשה עד מאוד לגשר בין הפערים החברתיים. חכמים אוהבים חכמים וטיפשים מסתדרים עם בני סוגם. אבל, אומרים צדיקים, לא תמיד חכמה להיות חכם, לעיתים החכם יהיה דווקא זה שיצליח להיות בלתי חכם לחלוטין.

מי שמסמלת בנאמנות את העדר החכמה היא הבהמה, ובמלאכת המשכן כתוב 'אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה' כותב על כך רבי נחמן: 'חכמה גדולה לעשות עצמו כבהמה', וכפי שאומר דוד המלך 'בהמות הייתי עימך'. לבהמיות דו פרצופים, הגסות והתאוותנות ומנגד התמימות והפשטות המוחלטת. הבהמיות הראויה היא ההגדרה האחרונה, ואדרבה – למעלה מן החכמה היא היכולת להיות, על אף חכמתך, איש פשוט לגמרי. על איש שכזה נאמר 'אדם ובהמה תושיע' ודרשו חז"ל: אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. אדם המסוגל להתאחד עם תמימותה של בהמה, ייוושע בוודאי.

קנאות ואהבה

'עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה' – הפסוק הזה מחזיק בשני קצותיו של עניין אחד, מצד אחד אהבה ובצד השני קנאה. הקנאה נובעת מתוך אהבה, והאהבה נשמרת על ידי הקנאה.

תוכחתו של השי"ת לעצמו ישראל נמשלת לקנאת הבעל לאשתו 'אל תיסתרי'. רוח קנאות זו נובעת כמובן מחמת תוקף האהבה, שמי שאינו אוהב אינו מקנא, וכדברי הזהר 'כָּל רְחִימוּתָא דְּלָא קָשִׁיר עִמָּהּ קִנְאָה לָאו רְחִימוּתָא רְחִימוּ'.

בעבודת הבורא שתי הכוחות יפרו זה את זה. עבודה אמיתית לא תוכל להישען רק על אהבה, משום שהאהבה עלולה בנקל להפוך לבגידה ועריקה. יהודי חי בין שתי הקצוות, הוא אוהב את ה' ואהבתו תוכח דווקא לכשיזדמן לו ניסיון של אהבה זרה, כאוהב נאמן הוא בוודאי יהדוף את פיתויי היצר ברוח קנאה ובחמת זעם. רתיחה זו פניה פני שנאה אבל ליבה לב אוהב.

זקן ויניק

הזקנה והינקות ממוקמות בשני קצות החיים, שאם הינך גדל אתה בהכרח מתקדם לזקנתך, ובאותה מידה מתרחק בהכרח מינקותך, עד שאנו אומרים שכל הזקנים זקנים הם, רק משום שהפליגו מאוד והתרחקו מילדותם.

בסיפורי מעשיות מתאר רבי נחמן דמות בלתי אפשרית המגלמת בו זמנית זקנה וינקות, זהו הקבצן העיוור שטוען: 'ואני זקן מאד, ועדין אני יניק לגמרי, ולא התחלתי עדין לחיות כלל. ואף על פי כן אני זקן מאד'.

דוד המלך ביטא אפשרות זו בסגנון חייו. מצד אחד הגיע לזקנה, מאידך תמיד חי בבחינת 'אני היום ילידיתיך'. מלכתחילה לא היו לו לדוד המלך חיים, אמור היה למות במעי אימו כנפל. אדה"ר העניק לו במתנה שבעים שנים, אבל הוא כשלעצמו המשיך להיות נפל, נופל מדי לילה אל מותו וקם עם שחר מופתע למצוא עצמו בין החיים.

משיח קרוי בגמרא 'בר נפלי' – בן הנפל. כדי לגלם את ייעודו של הגואל, אישיותו של משיח מוכרח שתהיה מתחדשת ללא הרף, שלא תירתע מכל מה שעבר עלינו ועליה עד היום. אישיות זו תשאב את חיוניותה דווקא מן הנפילות, דהיינו מהיותה נפל שכלל לא החל לחיות למרות שהוא זקן מופלג.

(פורסם ב'קרוב אליך' שבת ויקרא – זכור, אדר ב' תשע"ו)

577 סך כל הצפיות 3 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים