גיבוי רוחני לתוכנת המוח האלוקי

מאז שהוא זוכר את עצמו, ראה אותם ניצבים זקופים וערניים, הם נדמו לו לפסלי נחושת. הוא היה ילד והם מבוגרים, ושאלה אחת מילאה את כל עולמו, איך הם עושים זאת. מהיכן הכוח, לעמוד כך שעות, לרכוב על סוסים אבירים, לצעוד הלוך ושוב, להתרוצץ, להתאמן. וכי לעולם אין הם מתעייפים. דומה כאילו הדירו חבלי השינה רגלם מארובות עיניהם.

הוא גדל והיה לנער, והשאלה גם היא צמחה, לבשה פנים חדשות, והעמיקה שורשים. כעת הוא גם הבין, שאין להם בעצם, לאנשים הללו, מאומה בעולמם, לא משפחה ולא חברים. החיים שלהם רוחשים סביב נקודה אחת, זו המכונה בפיהם 'הוד מלכותו'. נער משרתים הוא, לא שר ולא חייל, האנשים החזקים הללו נשגבים מבינתו, אז מה…

אבל יום אחד קרה הדבר, הוא הבין. לא ידוע איך מצאו רגליו את עצמן על סף אותו חדר מהודר. בכל אופן הוא היה שם, והדלת אף היא הסבירה לו פנים, חריץ קטן בין המשקוף לדלת חשף בפניו את הסוד. המחזה ערך רק מספר רגעים, עד שהדלת נסגרה, אבל לו זה הספיק כבר לכל החיים, לעולם הוא לא יישכח את המבט הזה שעמד בעיניים שלהם, של האנשים החזקים והזקופים. את פניו של המלך לא ראה, אבל את פניהם ראה גם ראה, ומה שהיה שם בעיניים הבורקות, לא הופיע מעולם באף אחד מאלפי זוגות העיניים בהם פגש במשך השנים.

התעלומה כבר לא מציקה לו יותר, אם יש כזה דבר, אם ארובות העיניים שלו יכילו פעם את אותו משהו שבא מעולם אחר, גם בהם לא תוכל השינה למצוא את מקומה, אין לו בכך שום ספק.

*

איך באמצע הקיץ הלוהט, בעיצומם של ימי הספירה, כשרק כעת ניתקו הרגליים מחודש האביב והוצבו על אם הדרך העולה בואכה חג השבועות, נופל לנו לתוך קריאת התורה – יום הכיפורים. די מפתיע, למצוא פתאום את היום הקדוש בשנה, ששה חודשים לאחר שעזבנו אותו שם בסביבות ראש השנה וסוכות.

ואם כבר התחלנו עם תקופות ותאריכים, הרי שתמיד, משום מה, קוראים את פרשת אחרי מות – קדושים, היכן-שהו באזור ל"ג בעומר והילולת רשב"י. מן הסתם דברים בגו…

כולנו – כך סביר להניח, סופרים כל לילה ספירת העומר, הספירה איננה רק ברכה ומשפט קצר שנאמר כנספח לתפילת ערבית, היא תופסת מקום חשוב, אפילו עיקרי, עד כדי כך, שגם הימים הללו שינו את שמם, והתאגדו תחת הכותרת 'ימי הספירה', לאמור – ימים שחיותם נשאבת מתוך מצוות ספירת העומר. מה אומרים שם ב'ריבונו של עולם' שכל בחור ואברך בעל לב יודע לצעוק בכל כוחו, 'ואטהר ואתקדש', כן, אנחנו מבקשים בפשטות להיטהר ולהתקדש.

כשהיינו צעירים צעקנו גם כן, היום – אולי בהתחלה, באזור של יום אחד, שני ימים, כשזה מטפס ל'שהם שבוע אחד' דועכים הרבה קולות, נו באמת, כמה אפשר כבר. ובינינו, למה לצעוק כל כך, מה חסר לנו בחיים כמות שהם, על מה רעשה ארץ, על מה נעו אמות הסיפים. משהו קרה בפסח שיש צורך דחוף להיטהר כעת. מה, לא היינו בסדר עד היום. מה שהיה הוא שהווה, חיים יהודיים נפלאים, אין ספק שיש הרבה מה לתקן, אבל מה הדחיפות הגדולה, למה זה מוכרח להיות דווקא בסדר גודל של 'בקדושה של מעלה', אי אפשר להסתפק ביהדות טובה, זורמת, נו.. כמו שהיה עד היום.

נכון, שמענו על אנשים גדולים שחיים באטמוספרה אחרת, ראינו אותם אפילו בהזדמנויות שונות. עקבנו אז אחריהם בעיניים לטושות, ומשאלה שקטה החלה לצרוב עמוק בלב. איי… זה מה שהייתי רוצה, לעבוד ככה את השם בכל החושים, להזיע, לבעור. זה נפלא לחיות צמוד למשהו חי ונושם, להכניס את כל כוחות הנפש במישהו שאני מוכן להקריב הכל עבורו. לגשת לתפלה ולא לחשוב על מה אעשה אחרי 'עושה שלום', לצלול לתוך המילים ולשכוח מכל היקום. ואז, עצרנו, אמרנו 'אופס, אל תיסחף, חזור אחורה, אתה לא בנוי לזה'. מאז, האנשים הקדושים נשארו בתוך מסגרת מוזהבת על הקיר, גם בלב יש להם מקום של כבוד, אנחנו מכבדים אותם ואת דרכם, אולי בגלגול הבא ננסה גם…

התחושה ההיא חוזרת שוב כשהמשפט הראשון בפרשת 'קדושים', צף ועולה מתוך קריאת התורה, עם הפירוש של רש"י מסתדרים, אבל עם זה של הרמב"ן על 'במותר לך' מסתבכים קצת העניינים. איך אפשר בכלל, אני לא מונח בזה, יש לי בית, משפחה, עבודה, חיים. להתנתק, להיות קדוש ופרוש, איך נכנסים לנעליים הללו.

טוב, רגע, מישהו כבר דיבר על זה, קראו לו רבי שמעון בר יוחאי, נכון, זה מהזוהר הקדוש. הוא צעק והבטיח 'כי לא תשכח מפי זרעו', ספר הזהר הוא הערובה לכך. ומכלל הן אנו שומעים לאו, רבי שמעון אמר משהו חדש, משהו שאחרים לא היו מסוגלים לומר, והם לא היו 'קטלי קניא' הם היו תנאים קדושים. וכך מספרת הגמרא (שבת קלח) על חכמים שישבו בכרם ביבנה, עשו הערכת מצב, והגיעו למסקנא, שבמציאות שכזו בה אין בית מקדש, תוך כמה דורות, התורה הקדושה פשוט תישכח. רבי שמעון היה אז בכלל צעיר מאוד, הוא היה רק 'תלמיד אחד'. אבל מספר שנים לאחר מכן, בהזדמנות שונה לגמרי הוא אמר, אילולי הגילוי שלי, הרי שהתורה באמת עתידה להשתכח, אבל אחרי שיש זוהר הקדוש בעולם, זה כבר לא יקרה – 'כי לא תשכח מפי זרעו'.

ובעצם, מדוע לנבא עתיד שחור כל כך, למה התנאים שם ביבנה היו כל כך מודאגים, מה אנחנו, ילדים קטנים, לא מסוגלים להסתדר לבד, באמת. תראו מה הצלחנו לעשות, באיזה דור היו כל כך הרבה ספרי קודש בהוצאות כל כך מהודרות, מתי לאחרונה בהיסטוריה, היו בכלל ישראל ידענים רבים כל כך בתורה. היום כל ילד יודע לשאת דרשה מרשימה. יש אפילו תוכנות מחשב להאצת למידה תורנית, היתר הוראה ניתן לעשות בהתכתבות, מה כל כך גרוע. זה בסדר, הסתדרנו אפשר להיות רגועים.

כן כן, אל דאגה, עם התחום הזה לא היתה לאף אחד בעיה, התנאים הקדושים ידעו גם ידעו כמה אנחנו עתידים להיות חכמים ומפוקחים, הם לא דאגו שנשכח או נאבד מידע, מקסימום יש היום 'גיבוי'. הם חששו ממצב הרבה יותר מסוכן, בו ספר התורה מזמן נעלם ורק המעיל היפה נותר חבוק בידיים. הם ניבאו את המציאות הזו, בה ניתן לדרוש ולפלפל בהלכות שבת, ולשכוח בכלל בלב ש'שבת' היום.

הם חששו מיהדות שכזו, שניתנת להסברה מדעית ושכלית, ונעדרת אמונה בוערת. הם חששו גם מאתרוג מהודר שעלה טבין ותקלין ובעל האתרוג ליבו קר ומוחו גזול. כי הם ידעו שמה שמסוגל להכניס את הנשמה לתוך הגוף היהודי הוא רק בית המקדש, משם, מהמקום בו שרתה שכינה בתוך בית אבנים, נשלחו עורקים חיים ללב של כל יהודי, הם שהחזיקו בליבו ובמוחו את הזיכרון החי והנושם של התורה. ואם בית המקדש איננו, זיכרון מניין.

רשב"י בקדושתו וכוח נשמתו העצום, ידע עוד משהו, הוא ידע שיש צדיק גדול כזה, שבית המקדש בעצמו שואב את קדושתו ממנו (ליקו"ת סי' ס"ז) וצדיק שכזה מסוגל להבטיח שאכן, לא תשתכח התורה. כי הוא הכין כבר רפואה למכה, הוא בנה תיבה, קוראים לה 'זוהר', כל מי שרק יגע בו, ייזכר מיד.

זה מה שעושה לנו גם קריאת התורה, לא לחינם שלחו לנו, לתוך הקיץ הלוהט, משב רוח טהור של יום הכיפורים. כשהנפש סופגת אל קירבה ריח של קדושה וטהרה, כשאדם מוצא את עצמו, אפילו למספר רגעים בהיכל המלך, כשהוא רואה, חש, וטועם טעמה של סליחה וכפרה, טעמו של חיוך שכולו קירבה ואהבה מאת המלך, או אז הוא מתחיל להבין איך נכנסים לחיים של קדושה. כי מי שרואה את פני המלך אפילו אחת בשנה מסוגל לתפקד בשאר ימי השנה בלי לאות ועייפות, לשאת בעול מלכות שמים, ולהחזיק תמיד באמונה הקדושה.

אנחנו סופרים בכל לילה את הימים ונזכרים שגם אני יצאתי ממצרים. אינני סתם יהודי של חולין אני שייך למקום אחר לגמרי. אנחנו נזכרים גם שהמצוות כן פועלות עלינו, התורה מקדשת אותנו, זה לא דבר מת, זה חי לגמרי.

ואז, בעיצומם של ימי העומר, עולים יחד למירון, אל המקום ממנו מתפשט הזיכרון לכל מקום על פני הגלובוס. ההילולא הזו שדוחה אפילו את מנהגי האבלות החמורים, מזכירה לנו שהיהדות מתרחשת סביב לצדיקים חיים, זה מזכיר לנו שגם בתוך עולם של שכחה ובלבול יש בית מקדש – צדיק אמת שתורתו נמצאת בינינו, צריך רק לפתוח ליקוטי מוהר"ן, 'לעבור' על ליקוטי הלכות, ולדבר עם חברים טובים שמבקשים יחד למצוא עצת אמת. וכשטועמים אפילו כפית קטנה מהדבר הזה, כבר מבינים, מבינים איך יש כאלו שהמלך הוא כל החיים שלהם, ושגם אנו נהיה כאלו, בתוך החיים שלנו הפשוטים והשקטים, גם שם נוכל לחיות את המלך בכל רגע ממש.

1285 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים