גדלות המוחין – כוונות קריאת שמע (פרק שלישי)

בס"ד

למדנו שקריאת שמע היא שלב ההכנה להגשמת תכלית התפילה, דהיינו ייחוד קוב"ה ושכינתיה. לצורך הייחוד אנו נדרשים להמשיך מוחין, והמוחין אמורים להיות 'מוחין דגדלות'. ברם קודם שניגש לסוגיית המשכת המוחין, יש לברר אילו מוחין חסרים ועלינו להמשיכם. לפיכך נתעכב כעת על ליבונן של כמה מההגדרות היסודיות של המוחין.

המשל הקרוב ביותר להגדרת המושג 'מוחין' הוא, השכל האנושי. אין מידה אחת לשכל, מנת המשכל משתנה מאדם לחברו, והשינויים הללו הם המרכיב העיקרי המסמל את תהליך הגדילה של אדם מהיותו ילד ועד כניסתו בגדר 'איש'. ילד צעיר ואיש בוגר זהים בצורתם אך שונים בכל מובן אחר. חרף אותם שינויים אין לבוגר איבר שחסר לילד. מרגע היותו, האדם שלם בסך איבריו. גודלם עתיד להשתנות ואף תכונותיהם, אך הצורה אחת היא. גם ברוחניות ישנם זמנים שונים, קטנות וגדלות, במהלכם יחולו שינויים מרחיקי לכת. אך בכל אותם זמנים מוכרח שיימצאו תמיד כל האיברים והצורה תהיה אחידה. השינויים והאיכויות יתבטאו בעיקר בגדלות המוחין. כדי לאפשר ייחוד דרושים "מוחין דגדלות". לא כל דבר שניתן לעשות במוחין דגדלות אפשרי גם בזמן קטנות, ייחוד הוא אחד הדברים שרק גדלות המוחין מאפשרת. לפיכך כאשר אנו ניצבים כעת בשלב ההכנה לייחוד של תפילת שמונה עשרה, הפרט החשוב ביותר לברר כעת הוא, מהי מידת המוחין המצויים כעת, וכמה מדרגות חסרות עדיין להשלמת החסר. כאן המקום לסקור בקצרה כמה הבחנות ומידות המגדירות את מצב המוחין.

עיבור, יניקה, מוחין

התפתחות האדם מתוארת בשלושה שלבים: עיבור יניקה ומוחין. במקביל, התפתחות רוחנית ניכרת אף היא בשלושה שלבים זהים. על שלב העיבור לא נדבר מפני שהוא קודם להוויה. נעסוק בשלבי הגדילה של האדם החי, הם שניים – קטנות וגדלות. מלבד החילוק בגודלו ומידתו של המוח קיימת הבחנה נוספת והיא, מקורו של המוח. האדם מקבל את אופיו ומוחו מאביו ואמו. ברוחניות המוחין והשכל האלוקי שופעים משני מקורות, הם קרויים "אבא ואימא", אלו הם הפרצופים המקבילים לספירות חכמה ובינה. בשפת קבלה מוגדרים שני המקורות הללו "מוחין דאבא" לעומת "מוחין דאמא".

בגשמיות הרעיון מומחש היטב. תמונת מציאות שלימה מורכבת תמיד ממספר נקודות מבט. אדם רוכש את השקפת עולמו ואת ההיכרות עם סביבתו באמצעות שתי עדשות עיקריות, את האחת מקנה האב ואת האחרת האם. ברור שאימא אינה מסוגלת להנחיל מבט של אבא, ואין ספק שהאב לא יצליח להקנות את מה שתעניק האם לבנה. גם ברוחניות הבשלות והגדלות נרכשים באמצעות "אבא ואימא". מקבל המוחין הוא הצאצא, כלומר הפרצוף או ההנהגה אליו אנו נדרשים להביא מוחין. בתפילתנו אנו נדרשים להמשיך שפע ואור המוחין להנהגת זעיר אנפין ומלכות, קודשא-בריך-הוא ושכינתי'.

מקיף ופנימי

הבחנה נוספת במוחין היא – פנימי ומקיף. במושגים אלו אנו נתקלים רבות. כל מוח מורכב משתי הבחנות, פנימי ומקיף. המשמעות היא שכל הבנה או השגה תופיע בשתי צורות, האחת תאיר מבפנים והאחרת תקרין מבחוץ. במילים אחרות: כל ידיעה מורכבת מחלק הניתן לעיכול ולהפנמה. זהו החלק שלכשישאלו אותנו נוכל להסביר במילים פשוטות. לעומתו יש חלק חסר הצורה. הוא מקיף אותנו משום שאנו חשים בנוכחותו, הוא קיים סביבנו משום שהוא מאציל עלינו בפירוש מתוכנו. אך למרות היותו קרוב אלינו ומקיף אותנו, איננו מסוגל להצטמצם ולהתאים את עצמו לכלי ההשגה שלנו. מי שאינו מודע לקיומו של חלק זה עשוי לטעון "מה שאינך מסוגל להסביר – אינך יודע". קביעה זו משקפת אמת מאוד חלקית משום שישנם דברים רבים שאנו חשים בקיומם, שואבים מהם כוחות, נלהבים בזכותם – ובכל זאת איננו מסוגלים להסביר אותם או לתאר את צורתם ההגיונית. בקבלה אנו מכירים שני חלקים המרכיבים השגה אחת; פנימי ומקיף.

כמו בכל דבר, גם שני החלקים הללו מחולקים במקביל לעשר הספירות. ההשגה הפנימית מיוחסת לתשע הספירות התחתונות, ואילו המקיף נוגע לכתר, השרוי מעל ומעבר לגוף. החלוקה הזו מתייחסת לאופן בו מופיעים המוחין – המקיפים והפנימיים – אצל מי שמשיג אותם. בנוסף יש לזהות את החלוקה בין מקיף לפנימי ביחס למהויות שמאצילות אותן. כלומר, כאשר אנו מנסים להבחין בין שתי צורות ההשגה, הפנימית והמקיפה, הרי שהחלוקה הזו ניכרת הן אצל מי שמקבל את השכל ומשיג את ההשגה, והן מבחינתו של מעניק השכל. שהרי לא מן המקום שאתה מעביר לזולתך 'שכל פנימי' הינך מאציל 'שכל מקיף'.

את החלק הפנימי, המובן והמעוכל, מעניק ה'הורה' ל'צאצא' מג' תחתונות שלו. כלומר מספירות הרגלין, נצח הוד ויסוד. רק מה שמצוי אצלך ברמת המעשים – ברגליים – הינך מסוגל להקנות לזולתך במילים מפורשות ובהתאמה למידת שכלו ותפיסתו. על פי קבלה אנו אומרים שההורה מקנה את השכל לצאצאו באמצעות 'רגליו'. משום שהרגליים נקראות 'לבר מגופא' – מחוץ לגוף. כאשר ההבנה וההשגה מתבשלת דיה היא נעשית עניין 'חיצוני', דבר שהנך משתוקק לפנות מעצמך ולהקנות לזולתך, או להוריש לילדיך. גם ברוחניות את המוחין הפנימיים מקבלים העולמות מהבחינות היותר נמוכות וחיצוניות של העולמות העליונים מהם.

את השכל המקיף מקנה ההורה מקומותיו היותר עליונות. שם שוכנים המקיפים. אנו מבחינים בשני מקיפים, ראשון ושני. האחד קרוב יותר והאחר מרוחק וגבוה יותר. ההשגה היא אם כן מערכת המורכבת משלוש קומות, מוח פנימי ושני מקיפים. שלושתם מוגדרים בסימן צל"ם.

"בצלם יתהלך איש"

כתיב "אך בצלם יתהלך איש", לצלם זה משמעותיות שונות, אחת מהן מתארת את מערכת המוחין. מערכת מוחין מורכבת משלושה שלבים הקרויים צל"ם, דהיינו צ' ל' ם'. כל אחת מהאותיות מבטאת צורה אחרת של מוחין; האות צ' מסמלת את המוחין הפנימיים. צ' בגימטרייה תשעים, והמוח הפנימי כזכור נכנס ושוכן בתוך תשע הספירות התחתונות שכל אחת מהן מורכבת מעשר ספירות פרטיות. האות ל' מסמלת את מערכת המקיפים הראשונה, זאת משום שמקיפים אלו מגיעים משלוש הספירות האמצעיות (חג"ת) של ההורה, ל' בגימטרייה שלושים כמניין שלוש ספירות שכל אחת מהן בעלת עשר פרטיות. האות מ' מסמלת את מערכת המקיפים השניים והיותר עליונים. מקיפים אלו באים מארבע ספירות הראש כתר חכמה בינה ודעת של ההורה, ולפיכך הם נרמזו באות מ' שמספרה ארבעים כמניין ארבע ספירות כנ"ל.

על פי ההגדרות אלו ניכרת מידת הבשלות הרוחנית שיש באדם או בזמן, על פיה ניתן לזהות את החסר ואת הדרוש השלמה ותיקון.

נציין פרט חיוני נוסף. המוחין, שלא כמו האיברים, אינם מקובעים. הם ניידים. את ראשו אדם אינו עשוי לאבד בעודו חי, אך את מוחו כן. המוחין שרויים באדם כאורחים. מקורם בעולם העליון וכאן הם נוטים ללון כל עוד איננו מגרשים אותם במעשינו הבלתי שקולים. גם בעולמות הרוחניים המציאות היחידה שניתן לראותה כקבועה היא הגוף, כלומר הכלים והאיברים. התוכן הפנימי – המוחין, אינם קבועים, והם מסתלקים לעיתים. ובכל זאת לא כל חלקי המוח עשויים להסתלק, מידה מסוימת של רוחניות אינה יכולה להסתלק לעולם, מפני שהיא מכילה את מנת החיות ההכרחית לקיום החיים. כתיב "החכמה תחיה את בעליה" ומשמע שהחכמה היא מזון החיים. ובאמת חיותו של אדם מרוכזת במוחו, ובעיקר במוחין שבו. ככל שהמוח נעשה קטן וחלוש יותר, אף איכות החיים מחווירה. כאשר המוח גדל והמוחין מתרחבים – גם החיות מתעצמת. המוח הבסיסי ביותר הוא מה שקרוי מוחין דיניקה, פנימיים, דאימא. לעולם אין אנו מתחילים את עבודתנו עם מידת מוחין פחותה מזו. מכאן ואילך ככל שנתחיל את עבודתנו מנקודת התחלה גבוהה יותר, כך תתעלה ותשתבח התוצאה.

 

עיקרון נוסף. כדי להשיג מדרגה כלשהי של מוחין עלינו 'להשלים' קודם לכן את רכישתן של כל המדרגות הקודמות לה ונמוכות ממנה. אי אפשר 'לדלג' ולהביא מדרגות גבוהות יותר בטרם הושלמה השגתן של המדרגות הקודמות להן. לפיכך, אחד השלבים בכוונות קריאת שמע מוקדש ל'השלמת היניקה', דהיינו השלמת הבאתן והשגתן של מוחי הקטנות. שלב זה ישתנה בכל אחד מארבעת הפעמים שאנו קוראים קריאת שמע, לפי מצב המוחין באותה השעה. ככל שיחסרו פחות מוחין לפני קריאת שמע, כך תידרש פחות השלמה. נתון שישפיע אף על איכות מוחי הגדלות שניתן יהיה 'למשוך' באמצעות קריאת שמע.

(ע"פ שעה"כ דרושי קריאת שמע, ג – ד)

עי"מ – ראשי התיבות של עיבור, יניקה, מוחין. אלו הם שלושת השלבים המציינים את תהליך הצמיחה הרוחני. במקביל לאדם, גם על ההנהגה הרוחנית חלים שינויים של עליה מדרגה לדרגה. ככלל, השאיפה היא לצאת מקטנות ולבוא לגדלות. הצמיחה מקטנות לגדלות מצוינת בשלושה שלבים של עיבור יניקה ומוחין. בכל שלושת השלבים גופו של האדם שלם בסך איבריו, השינוי העיקרי ניכר במנת המשכל. גם ברוחניות הגדילה מתבטאת במוחין, בעקבות הגדלת המוחין גם הכלים גדלים ומתרחבים. 'עיבור' הוא מצב המוחין הנמוך ביותר. 'יניקה' אלו מוחין של קטנות. 'מוחין' הם מוחי זמן הגדלות.  

1842 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים