גדולת מרדכי – ההארה הבלתי אפשרית (סוד פורים)

את הפרק הקודם (חושך קדם לאור) חתמנו ברגעים הרי גורל של סוף שבעים שנות גלות בבל, המשלבים התגברות החושך והתקרבות הגאולה. צאצאי עמלק משקיפים בכשפיהם על המציאות הרוחנית ויודעים: ההשגחה על ישראל כעת בתרדמה כהכנה לגאולה. לפיכך בעצת יועציו פונה המן למלך אחשורוש בדברי שטנה "ישנו עם אחד" דרשו חז"ל "אלוקיהם ישן הוא". כאמור, ההשגחה שרויה כעת בתרדמה.

מכאן ואילך מתעבה החושך, קרן אור ראשונה מפציעה במילים "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – ההשגחה מתעוררת לקראת מעבר לבחינת 'פנים בפנים'. אליבא דאמת, על פי חז"ל הארת הגאולה מתחילה הרבה קודם לכן, במילים "איש יהודי היה בשושן הבירה". גם המן יודע שגורל בית המקדש השני וגאולת ישראל תלויים אך ורק באיש אחד, יהודי, משבט בנימין.

סמל נס הפורים הוא 'ונהפוך הוא', היפוכו של החושך המוחלט לאור. בנקודת ההיפוך הזו טמון סודו של היום הזה שייחשב ניסי אף לעתיד לבוא. הנס מרוכז בהארה פלאית שהופיעה בימים ההם ובזמן הזה, בגבולות עולם העשייה – הארת 'גדולת מרדכי'. וכך כותב רבינו האריז"ל: "…ואז האיר השי"ת הארה עליונה היא גדולת מרדכי ואסתר, ועל ידם נושעו ישראל בצרה הגדולה ההיא".

הארת 'יסוד דאבא'

מפאת מורכבות הנושא נסכם את הביאור בקווים כלליים: בסיפור המגילה, הנס מתגלם במפלת המן וגדולת מרדכי היהודי. בפנימיות, תמורה ניסית זו נגרמת בעטייה של הארה עצומה, בלתי אפשרית על פי חוקים רוחניים, שהאיר המאציל העליון דווקא בתוקף החושך. הארה זו מופיעה למעשה מדי יום, לרגעים, כמכת הברק. ביום הפורים היא מתקיימת במשך היום כולו, גם לאחר החזרה ל'פנים בפנים', בעולם העשייה ממש. בשפת קבלה כינויה – הארת 'יסוד דאבא'.

כאמור, החידוש הוא הופעת ההארה בגילוי ובעולמות התחתונים. ספירת היסוד היא המידה המשפיעה. 'יסוד דאבא' הוא מידת היסוד של ספירת החכמה שהיא ההנהגה הקרויה 'אבא'. הארת זו מאירה בדרך כלל מתוך 'זעיר אנפין' (להלן ז"א), ומתגלה בספר תורה. הווי אומר: בקריאת התורה, מאיר יסוד דאבא מתוך ז"א, לפיכך ביטויה של ההארה הוא במצוות, חוקים ומשפטים. מפאת גודל ההארה אי אפשר להכילה אלא באמצעות לבושי הנהגת זעיר אנפין שמשמעותם, תורה ומצוות.

כל אימת שיש צורך להביא את המציאות הרוחנית ממצב של 'אחור באחור' למדרגה של 'פנים בפנים', נדרשת כאמור 'דורמיטא'. משמעותה, הסתלקות המוחין. בזמן זה יוצאת גם הארת היסוד מתוך ז"א וחשכה נופלת בעולם. אך החושך איננו מוחלט, משום שבזמן הדורמיטא ההשגחה על ישראל באמצעות המלכות, היא השכינה הקדושה. המשמעות הפנימית היא, שההארות שהאירו בתוך ובאמצעות 'זעיר אנפין', יאירו כעת מתוך ספירת המלכות היא השכינה. ואזי בוקע האור הנורא ומאיר ללא כיסוי והלבשה. הארה זו היא המגילה.

אמור מעתה: אותה הארה הגנוזה בספר התורה, בלבושי פסוקים ומצוות. זורחת כעת ללא לבוש, באופן גלוי. לפיכך נקראה 'מגילה' – גילוי. ועל כך דרשו חז"ל, "הדר קיבלוה בימי אחשורוש", אודות לנס פורים קיבלו ישראל את התורה מחדש, באופן מחודש. משום כך לא נזכרו במגילה מצוות חוקים ומשפטים. כי ההארה העליונה מגיעה עד עולם העשייה ממש. מצטיירת בלבושי חול ובסיפורי דברים.

מרדכי – מָרוּת וחירות

כידוע כל הארה רוחנית, 'רוכבת' ומתגלית באמצעות מציאות או דמות החיה ופועלת באותו זמן בעולם. למשל, האבות הקדושים היו 'מרכבה לשכינה'. באיזו דמות הופיעה הארת 'יסוד דאבא' בימים ההם? מגלה האריז"ל שהיה זה מרדכי היהודי. לפיכך פסוק ראשון מארבעת פסוקי הגאולה הוא "איש יהודי היה בשושן הבירה". מרדכי היהודי שימש 'כסא' להתגלות הארת פורים. אולם ההתגלות עצמה אירעה מאוחר יותר, כאשר המן מרכיב את מרדכי ברחובות העיר, "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, תכלת וחור ועטרת זהב גדולה". בכתבי האריז"ל כל אחד מהפריטים הללו מרמז על הארות הפורים. מרדכי היהודי, היא הארת היסוד ה'יוצאת מלפני המלך'– מאירה בגילוי מבעד לספירת המלכות, בעולמות השפלים ובעולם העשייה ממש.

שמו של מרדכי מורה על מהותו. כדרשת חז"ל מר-דרור. מרות ואדנות, יחד עם דרור וחירות. המרות שניתנה למרדכי היא התגלות הארת היסוד מתוך ספירת המלכות. החירות היא התגלותה בחוצות. על כך נאמר בשיר השירים "ואצבעותיי נטפו מור עובר על כפות המנעול". מור עובר – הארת מרדכי העוברת ויוצאת החוצה, מבעד למנעול, בגילוי.

מעתה נבין עד היכן מגיעה הארתו של מרדכי, ומדוע הטרידה כל כך את המן. כי מרדכי היהודי המשיך בעולם התגלות מופלאה משער החמישים של הקדושה הקרוי 'יובל הגדול'. היובל היא שנת החמישים שמעוצם הארתה יוצאים הכל לחירות. אף הארת מרדכי נלקחת ממקום החירות, משער החמישים שאין שום דין, גזירה, ורוע יכולים לגעת שם. לפיכך היתה עצת זרש המרשעת לתלות את מרדכי על עץ חמישים אמה – היא רגל הקוּף, הנחש הקדמוני, שער חמישים שבטומאה. סופו שהוא עצמו נתלה עליו.

לימדונו צדיקים. יום הפורים נשגב הוא, אך לבושיו חוליים, וזו גדלותו. שבכל זמן של גדלות ועליה אף הלבושים עליונים ונשגבים. האור זורח מבעד למחלצות וכיסויים. בפורים רצה המאציל העליון לחנון אותנו באהבה, וגזר אומר שיהיו הימים ההם "נזכרים ונעשים". כפי שבאותה העת, מפאת הגזירה, אהבה מקלקלת את השורה, והאור העצום אורו של מרדכי היהודי הפציע והאיר כאן בחוצות העשייה, ברחובות העיר. כך גם היום, שבה אותה הארה בלתי אפשרית על פי חוקים רוחניים, ומאירה בגילוי, במשך היום כולו. ללא מסכים, ללא לבושים. רק בפשטות בחוצות העיר. אשרי הזוכה להאיר את חדרי נפשו ממנה.

1079 סך כל הצפיות 2 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים