בריא ושמא – שהספקות לא יהרסו את חיינו…

דממת הבית נקרעה בצלצול טלפון צורמני.

ר' מוישה נזעק לקראתו מהמם ונוהם "רגע, רגע…" כביכול אוזניים יש לו לכלי האלחוטי הזה. מחדר האורחים עולה לעומתו קול הרעייה "מוישה תזכור, לשמור על איפוק, אנחנו לא לחוצים, מאיר שומע עוד הצעות במקביל.."

"כן-כן" את ההוראות הללו הוא משנן כבר מראשית השבוע.

האברך ההוא, המכנה עצמו שדכן, שיהיה בריא. מותח את עצביהם ההוריים יתר על המידה. בשבוע שעבר הטיעון היה הנושא הכספי. אמש היתה זו סוגיית שמות המועמדים והמחותנים. לפני אמש? נו, כבר איננו זוכר. כללו של עניין, השדכן טרחן, לא מניח לרעיונות לרדת מן הפרק, וגם לא לעלות ממנו והלאה לגמר טוב יותר.

ממאירק'ה גופו הם משתדלים לחסוך עוגמת נפש וכסיסת ציפורניים מיותרת. אך הם, כבר הלבינו שערות ראשם. ובבית עוד שבעה צאצאים לפני פרק שידוכים ושדכנים. המתח הזה, יהיה או לא יהיה. יצא לפועל אם לאו. מטלטל אותם כמו בספינת מעפילים זערורית אל מול חופי הארץ הנחשקת. בינו לבין עצמו, אחת היא לו משפחת הרשקוביץ, גרינפלד או גימפל. הצעה יורדת, אחרת עולה תחתיה. סמינר פלוני, אלמוני או פלמוני. הטלטלות התקופות הללו במטוטלת השידוכין כמעט והביאו אותו לכדי מדת ההשתוות. אחת היא לו- כבר אמרנו, משפחות הרשקוביץ, גרינפלד או גימפל. אחת היא לו חתונה ב'הדר מלכות', 'כליל תפארת' או 'פאר'. דירה, חצי דירה, שליש או רביע. ובכל זאת מוצא עצמו ר' מוישה, נרגש כמו נער בר מצווה לקראת כל צליל טלפון.

את החברותא הקבועה בבוקר הוא ביטל בינתיים, הוציא עצמו מדעת לחופשת שידוכים. קשה עליו הריכוז כשבעיני רוחו עולה כל העת בבואתו של השדכן. כל ריטוט זימזום מכנף מקטרונו מעמידו על רגליו, דורך את עצביו. איזו בשורה נושאת בחובה שיחת הטלפון הבאה.

'אין כל נפקא מינה' חוזר ר' מוישה ומשנן לנוות ביתו בניגון של גמרא 'אם ההרשקוביצים יזכו, הגרינפלדים או מי שלא יהיה, אלעס איז באשערט' קולו מצטרד קמעא, איך ישכנע אם הוא גופו עודנו אינו משוכנע. כלומר משוכנע, אך לא רגוע, כלומר רגוע, אך מבולבל משהו, אולי לחוץ, שמא בהול, הוא עצמו אינו יודע…

*

החיים לפעמים כאילו נושרים לנו מבין האצבעות.

בעצם, אולי לא לפעמים, רק לעיתים תקופות יותר. ושמא ואולי אף יותר מכך, מפחיד לחשוב! נתחי חיים שלמים נושרים להם, מתמוססים מתפוגגים, נעלמים בין מרצפות ההווה. רגעים יקרים מפז, שעות קסומות, ימים, שבועות, חודשים. את האשמה ניתן להטיל על ראשיהם ועל כובעיהם הבוערים של גנבים רבים. אך כבר קבעו חז"ל "לאו עכברא גנב, חורא גנב…" החור הפעור בקיר ומשמש מפלט לעכבר השודד, הוא הוא אבי אבות כל השודדים והגנבים. ואם מדובר על חיינו האישיים, הרי שהחור האיום ביותר, זה המעלים מדי רגע גלקסיות שלמות של חיים שיכולים היו להיות עשירים ועתירי מעש ופועל, הוא הספק.

הספק הוא מין מציאות בלתי מציאותית, שכל כמה ניסיונות שנעשו להכחידה מן הארץ, עודנה חייה וקיימת, שרירה ותקיפה כמאז ומקדם. מופיעה בעונתה באורח קבוע ופוקדת מעונם של אנשים מכל הסוגים, המינים הגילאים והעיסוקים. הספק בשעת הופעתו מסוגל למוטט גם את היציבים והחסונים שבאנשים, להוציא את הרוח מהמפרשים, ולשתק כל פעילות. זהו אחד השטחים המתעתעים ביותר באתגר החיים.

הצד הבלתי נסבל של חוויית השהות במחיצת הספק הוא, העדר תחושת ההתמצאות וחוסר יציבות. כל עוד יודע האדם את אשר לפניו, הרי יש לו הגדרה לעצמו, מיקומו מוגדר, מצבו ברור, תפקידו מסויים. הוא מצוי בתוך כליו. ספק מנתץ את כל נקודות האחיזה הללו. אינך יודע מה ילד יום, מה תלד החלטה, ובמילים אחרות, איזו מציאות תאכלס את עצמך.

ספק כמפלט מפני מעש

הספק אח ורע הוא לחוסר מעש, או שמא אביו מולידו הוא.

ניסיתם לאמוד פעם כמה רגעי חיים מתפזרים להם תוך כדי התלבטויות. כמה אנרגיות ניגרות סתם כך והולכות לאיבוד בזמן אותו אנו משקיעים בדיונים עקרים על 'מה היה אילו', מתכתשים בינינו לבין עצמינו באפשרויות שונות, בצדדים ובצידי צדדים של ספקות והתלבטויות. מדובר ללא כל ספק בהמון.

הספק הוא מין פינה נידחת בה מוצאת עצלות הנפש מפלט. בבחינת 'עד שנחליט…' אדם עשוי לא לעשות מאומה משך שנים רק משום שלא החליט עדיין היכן ישקיע את כישוריו הנדירים. לאבד סכומי עתק בבזבוזים מזדמנים רק משום שטרם נמצאה לו ההשקעה המבטיחה ביותר בשוק ההון. כל אחד מאיתנו משוטט כביכול בגן עדן, כאדם הראשון. שומע שוב ושוב את קול ההשגחה קורא אחריו 'אייכה', אך הוא מתעלם, נחבא בבועת הספק 'סליחה, אבל עדיין אינני יודע בדיוק מה עלי לעשות'. המשפט הזה מתמלמל מפיותיהם של בני אדם כבר כמעט ששת אלפים שנה. המסתור בו אנו משכנים את עצלותינו הישנונית, הם 'עלה תאנה'. ובלשון הזהר הקדוש 'טרפין דאילנא'. הלבוש בו התלבש אבינו הראשון בשעה שקרא לעברו בורא עולם 'אייכה'. אותם עלים בהם נסתר האדם מפני קריאת בוראו – מגלים הספרים הקדושים, הם שורש ההסתרה בעולם. שאילולא צילו של העלה, לא היתה התודעה האנושית מוצאת לה מפלט מפני נוכחותו המוחלטת של הבורא. אחד מאותם עלי סתר מובהקים הוא ה'ספק'. אינני יודע מה לעשות, משמעו – פטור אני.

זהירות, רעל מסוכן

אל פינת הספק והתהייה, אנו עלולים להיקלע מסיבות שונות ומשונות. שמחות או פחות. אך תמיד הפינה הזו לא תהיה חלק ממעגל החיים. רוב רובם של האנשים מתקשים לתפקד באופן ראוי כל עוד מנקר בליבם ספק מהותי. ואת העובדה הזו יש מי שיודע לנצל היטב, ולאו דווקא בכיוון החיובי. עמלק כידוע, בגימטריא ספק, ולא בכדי. הספק משמש עבורו קרקע פוריה ודשנה. ספק הוא תחילתו של ריפיון, והריפיון שורש פורה ראש ליאוש, ומשם לתהום הנשייה.

ספק אולי מציג את עצמו כשה תמים ונבוך, אך הוא מסתיר בין כפליו רעל מסוכן של כפירה. בהירות זו הכרה במציאות השם. ולכן כל טשטוש בהכרה הזו, הרי הוא ספק. הספק לעולם לא מחציף פנים וחולק במפגיע. הוא רק מערער את יציבותה של הבהירות, מכה ביסודותיה, ומניח לה להתמוטט לבדה כמגדל קלפים ששמטו קלף אחד מאושיותיו.

שיהיה ברור, ספק אינו דבר שלילי, הפועל – יוצא – ממנו, הוא שעלול להיות איום ונורא.

את מלחמת עמלק מזמינה שאלת הספק "היש השם בקרבנו אם אין", אין זו כפירה, זהו פשוט ספק בהתגלמותו. והספק הזה עלול להוציא גם עובד השם מסור לפנסיה מוקדמת. רק משום שלא ברור לו כעת היכן הוא בדיוק בעולם.

להכניס אמונה בספק

אם הספק הוא ערעור אמונה, הרי שסם הרפואה הוא להכניס אל תוכו – גופו, אמונה. אך קודם לכן חשוב שנלמד דבר מה. ספק מעיקרו נעלה ונשגב יותר מבהירות. אדם מסופק שרוי במצב גבוה יותר מזה היודע את אשר לפניו. משום שמי שיודע ומכיר את מקומו, הרי הוא כאן באחד ממסלולי החיים. המסתפק לעומת זאת, מרחף מעל ומעבר לעולם, עדיין לא נחת כאן. וכך ממש סדר בריאת העולם.

ההתחלה היא 'תוהו ובהו'. תוהו – "לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם" (רש"י). התהיה קדמה לעולם, משום שהבריאה מתחילה כביכול מריק ומכלום, רק לאחר מכן מציירות עשרת המאמרות את האור והחושך הלילה והיום, היבשה והים. אך מתוך התוהו ודווקא מתוכו, עולה ומתחדדת הכרת ה'בוהו' – בו הוא ("מעשי השם" ועוד ספרים).

האדם כמו העולם עובר כל העת תהליכים של בריאה. כל התקדמות בסולם החיים, כל עיסוק חדש, בוודאי שכל שלב וכל פרק של התהוות וצמיחה דומה לבריאה חדשה. הבריאה הזו חייבת בהכרח לעבור את התוהו שלפני הבריאה. התהיה היא ההקדמה ההכרחית להתהוות. ולכן לפני כל התרחשות משמעותית בחיים, אנו מוצאים את עצמינו מתחבטים בספק. תוהים ונבוכים.

הספק עשוי לרומם אותנו לקראת פסגות חדשות. הוא שולל מאיתנו את הקרקע הבטוחה ופותח אותנו בפני עולמות חדשים. אך ספק עלול גם לגרום לאובדן. לדכדוך ובלבול. הפתרון הוא להכניס אל הספק עצמו את נוכחותו של הבורא. להביט אל התוהו והתהייה ולזהות שם 'בוהו' כאן בתוך הספק עצמו, מצוי בוודאי השם.

בעזרת עקרון שכזה ניתן לפתור כל ספק. לאו דווקא לקבל החלטה, אך בהחלט לפטור את הפלונטר ולהוציא מתוך הסבך את עצמינו לעת עתה. בכל ספק משחקים שני צדדים או יותר. וכעת, הבה ניישיר מבט אל הספק ונשאל 'ואז מה…' כלומר, נכון שאינני יודע מה יהיה ואיך יהיה, ומה עדיף, ואולי כך, ויתכן אחרת. אך אם בין כה וכה, גם פה וגם שם, וגם פה ושם יחד מצוי השם. ואם בכל צד ובכל פינה שאפנה, יש רצון השם. ואם אחת היא לו יתברך אם יהיה כך או כך, העיקר שנעשה בכל מצב את רצונו, הרי אין יותר ספק. כלומר הספק עודנו קיים אך אין זה נוגע מאומה לחיי שלי, לשלוותי ולבהירות הפנימית המנתבת אותי בכל רגע אל הפעולות הנכונות לזו השעה.

יהודי לא יכול אף פעם להסתפק, משום שבנוגע ליהדותו ואמונתו, תמיד יש תחת רגליו קרקע יציבה, אמונה, תורה ותפילה.

 

 

306 סך כל הצפיות 2 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים