בין יחיד ורבים לרבים ורבים

בס"ד

על הדברים הללו חשבתי לאחר שיחה עם ידיד, במהלכה גילינו מה רב כוחה של שיחת חברים לרפא ולנסוך כוחות נפש. הפלא בדו-שיח הוא, שאינך צריך לייעץ כדי לסייע לזולת, אינך נדרש אפילו לנחם. הדיבור לבדו, כשהוא נעשה מתוך הזדהות אמתית וחתירה לטוב, מכיל את כל המרקחות המרפאות. זה בעצם אחד הכוחות המדהימים שבורא עולם העניק לבריאה ושמה 'חברה'. נקודה זו חשובה במיוחד בעת שהחברה הופכת למרכיב דומיננטי ולגורם משפיע יותר מאי פעם.

החברה היא כלי וההמון הוא כוח. כלים וכוחות היוו תמיד אתגר עבור אלו שנבחרו לעשות בהם שימוש. אלא שאם בעבר חולקו הכלים במשורה והכוחות נותבו לבעלים בודדים, היום הם מוצעים לרבים. מה שאומר שהנשיאה באחריות נדדה אף היא לרשות הרבים. בעידן הקדום למנהיגים לבדם ניתנה הפריווילגיה לשרור בעמם, מתוקף מעמדם רק הם נדרשו לענות תשובות על שאלות ולהתמודד עם האשמות. אבל מה קורה כאשר מוסרות ההנהגה ניתנות להמון? העדר רועה את עצמו, ומקבלי ההחלטות הם-הם האזרחים?

בכמה הזדמנויות קיבלו ההמונים לאחרונה משמעות חדשה. ההמון הפך לישות והתגלה כמי שמסוגל להרוג, לרמוס, לשגות ולהוביל מהפכות לטוב ולמוטב. מקרים אלו מעוררים את השאלה, על מי מוטלת האשמה? מי זכאי לקרדיט? דפוסי חשיבה ישנים מכירים את החלוקה של 'יחיד ורבים'. היחיד הוא זה מי שקיבל אשראי למשול, לעמוד בראשות ממשלה, להוציא לאור עיתון. ההמון הוא החומר האפור מהיציעים. יתרונו של ההמון על פני היחיד מתומצת בזכותו להאשים. העדר יכול להאשים את הרועה בשגיאותיו. אבל זכות זו שמורה לו עד לרגע בו הוא חושק בכיסאו של היחיד.

תהליכים שכאלה מתרחשים כל העת, בסדרי גודל אוניברסאליים ובזעיר אנפין. מה ששינה את הגדרתו של ההמון אלו הכלים החדשים שהועמדו לרשותו, דוגמת הרשתות חברתיות המקוונות. בעבר הכירו רק  נוסחה אחת: הון-עיתון-שלטון. ולפתע הדרך אל תודעת ההמון קוצרה והתקרבה על הבית. ברגע שההמון זכה בכלים ובתהודה, הוא גם  איבד את זכותו להסתתר באפילת היציע. גנבת את ההצגה? האחריות עליך.

 

תהליך דומה עובר על החברה שלנו בכמה מישורים. פעם בראש הפירמידה מוקמו היחידים ובתחתית הצטבר ההמון. לפי תמונה זו הציבור שלנו ממוקם בתחתית, כמין 'חומר אפל' הצופה מן הצד על המושכים בחוטים. אבל אנחנו כבר מזמן לא שם. כציבור אנחנו מחזיקים במדיה מתקדמת וטכנולוגיות משגשגות. אנו מתבטאים היטב ויש לנו מה לומר בכל נושא. חרף זאת לא תמיד אנחנו מוכנים להבין את כוחנו. במה דברים אמורים: על פי הגישה המסורתית הציבור החרדי הוא קהל צופים. השחקנים הם השייגצים מהציבור הכללי – פוליטיקאים, אנשי תקשורת וכדומה. על פי תפיסה זו נוסחו רוב המינוחים בשפת מלחמת התרבויות. דהיינו, הרשעים על הבימה – הצדיקים בקהל. הרשעים שולטים – הצדיקים אנוסים. זו טעות מפליאה. כבר אין אנו קהל אנוס, אנחנו משפיעים ובעלי שררה. ובאותה מידה אנו גם אחראיים לרוב המפגעים הרוחניים, הם באים היום מבפנים. יש לנו הכל מתוצרת עצמית. הסכנה לא נשקפת לנו מראש הפירמידה, אנו מייצרים אותה באופן עצמאי – אם לא נשמר את עצמנו.

הדברים נכונים בזירה נוספת, ציבור בעלי התשובה בתוך העולם החרדי. אין זה סוד שההתמודדות האמתית מתחילה הרבה אחרי הסמינר המלהיב. רק שנים לאחר ההתחלה זה קורה להם – האנשים שהשליכו הכל אחר גוום למען הקדושה מוצאים עצמם מבחינה חברתית בתחילת הדרך, כלומר לפניה, דהיינו בשום מקום. ואז מגיע התסכול והטענות. הכל יכול להיות נכון וצודק, אבל הזכות להאשים כפופה למיקומך בהיררכיה, ומי שמחזיק בידיו את כוח ההמון כבר אינו יושב ביציעים, הוא ניצב על הבימה. גם על ציבור בעלי התשובה עוברת מהפכה חברתית, גם הם נעשים בעלי השפעה וזוכים ביכולת ביטוי עצמאית בתוך החברה החרדית. זכות זו חובה היא. המהפכה החברתית על שלל היבטיה, תובעת את ההמונים להיחלץ למען גורלם. הציבור החרדי מול הציבור הכללי, ציבור בעלי התשובה מול העולם החרדי, וכן הלאה. מה יכול ההמון לעשות עבור עצמו? מסתבר שהדבר הכי נחוץ והכי בריא הוא, רשת חברתית. לאו דווקא באמצעים מקוונים, אפשר גם בדרכים מסורתיות.

מאז ומתמיד פיגרה האנושות אחרי יצורים נחותים ממנה. כך גם בנוגע לחכמת טוויית הרשת החברתית. בעלי חיים רבים מנהלים את חייהם ומפיקים עוצמות מדהימות באמצעות ניהול רשתות. כך פועל נחיל נמלים וכך מתנהלות להקות ציפורים ענקיות. ציבור יכול לקום ולהפוך לענק, אבל הוא מוכרח לשם כך לוותר על התואר 'ננס'. הצעד הראשון הוא "איש את רעהו יעזרו". אנשים רבים כל כך משוועים לאדם נוסף שיזדהה עם מסלול חייהם ועם התמודדויותיהם. אולי רק נדמה לנו שבעיות גדולות דורשות פתרונות גדולים? לפעמים נדרשת רק תשומת לב. הזדהות. הקשבה. כל כך הרבה אנשים סובלים, וכל אחד מהם תקוע בסמטה חשוכה אחרת. אילו רק ידע שחברו מתמודד עם בדידות במרחק נגיעה ממנו, הכל היה מרגיש אחרת. את הפלא הזה מסוגלת לחולל שיחת חברים, דיבור אמתי היוצא מן הלב ונכנס אל הלב. על החידוש הזה לא חתומה טכנולוגיית המכשירים החכמים, חתומים על כך צדיקים גדולים. הם המציאו את הרשת החברתית המשוכללת והאיכותית ביותר עוד לפני שנות דור.

מסתבר שכל מה שאדם צריך לפעמים מסתכם בזוג אוזניים קשובות ופה נוסף ממלל מילים טובות. אפילו אין צורך בניחומים, דרושה רק הזדהות. את המוצר הזה אין מי שמסוגל לספק טוב יותר מאשר הציבור לעצמו. לדבר ולדבר, ולחפש יחד אמונה וביטחון וחוסן. להבין שכולם עוברים את מה שכולם עוברים, וכולם פוגשים בתוך עצמם את החלש והרפה, את הפחדים והעצבויות. כולם רוצים להיות טובים ולחדול משדות מוקשים. הדיבור מסוגל לחולל פלאות, להעניק כוחות, לגרום לננס להיות ענק.

 

 

 

1583 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים