בהעלותך – פרשה בחמש דקות (אודיו)

בס"ד

פרשה בחמש דקות – בהעלותך

פרשת השבוע פותחת במצוות העלאת הנרות במנורת המקדש. מצווה זו מעוררת כמה וכמה שאלות. ראשית היא מציפה את שאלת חז"ל המתבקשת: "וכי לאורה הוא צריך? הלא ארבעים שנה הלכו ישראל במדבר לאורו, וכעת היעלה על הדעת שהוא זקוק לאור?!

המשל המדויק ביותר למעשה מיותר הוא – הבאת נר למקום מואר. בית המקדש הוא המקום הכי מואר בעולם, ולכן כה תמוהה מצוות העלאת הנרות במנורת המקדש, מדוע זה חסר שם?

השאלה הזו משקפת דילמה רחבה ויסודית: עד כמה נדרש האדם לעשות, בעולם שהכל בו עשוי לכאורה. האדם רגיל לראות את עצמו כיצור פעיל שגורם לכל מה שמתרחש איתו וסביבו, וכמי שמשפיע יותר מהכל על מצבו ומצב קרוביו. אבל כשנתבונן נגלה עד כמה המציאות, אפילו על פי פשט, רחוקה מהתמונה הזו. למעשה האדם ממלא את המקום הפעוט ביותר בעשייה. אם הוא בונה בניין הרי שאת החומרים הוא לוקח מהטבע. ואם הוא יוצר לבנים וחומרי בניה, הרי שהוא מוכרח לשם כך להשתמש בחומרים מהטבע. בסופו של דבר אדם מסתמך בכל רגע ורגע על כוחות הבריאה ועל חוקי הטבע שקבע בורא עולם. הוא נושם חמצן בחינם, וניזון מכל מה שקיים סביבו. הוא פוסע על קרקע יציבה ומנצל את חוק הכבידה ועוד אינספור חוקים שאת שמם הוא בכלל לא יודע. נשאלת השאלה – האם האדם עושה משהו או לא עושה?

השאלה הזו מטרידה אותנו רבות, משום שיש לה השלכות מעשיות. אדם מתקשה להחליט עד כמה עליו להשתדל ומתי מוטב לחדול, להפסיק ולהניח את העבודה להשגחה העליונה.

התשובה לדילמה מסתתרת בתוך המצוות העלאת הנרות.

מתי נוצרה האש המלאכותית לראשונה?

במדרש מובא שהדבר אירע במוצאי שבת הראשונה לבריאת העולם. השמש שקעה ואדם הראשון התחנן לפני בורא עולם שיאיר לו את החושך. נתן הקדוש ברוך הוא דעת באדם והוא לקח שתי אבנים ושפשפם זו בזו ויצאה אש?

הבה נחשוב, מה הוא בעצם עשה שם?

האש היא המוצר הראשון שהפיק אדם, אבל כמה אחוזים בתהליך היצירה שלה נעשו באמת באמצעותו?

מצד אחד הוא לא עשה כלום, את שתי האבנים ברא השם, אדם רק שפשף אותן זו בזו…

בכך למעשה מסתכמות רוב הפעולות שלנו. כדי להדליק נר יש צורך בחומרי בעירה ובחפץ דליק. צריך גפרורים ופתילה. רק לאחר שיהיו לנו כל האמצעים נוכל לשפשף את הגפרור ולהצית אש בפתילה. מה כבר עשינו?

זו למעשה תמצית העשייה האנושית – לקחת חומרים מהקיים ולקרב אותם אחד לשני. אבל המלאכה הזו עדינה ביותר. משום שהיא דורשת איזון תמידי בין עשייה יתרה לחוסר מעש.

 

הרבה פעמים אנחנו מתלבטים מה רוצים מאיתנו משמים. מה מצפים שנעשה? אדם מוקף בעולם חשוך, קבור בתוך גוף חומרי. עטוף במשפחה וחברה, בהרגלי חיים ודפוסי חשיבה. מה הוא כבר יכול לעשות כדי להשתנות? הכל מקובע כל כך…. לכאורה.

אלא אומרים צדיקים – כל העבודה שלך היא להעלות את אור הנר. הנר הוא משל לנשמה, כמו שכתוב "נר השם נשמת אדם" והנשמה היא הרצון. על כל אחד מאיתנו מוטלת הזכות והחובה לפעול ולעשות, וכל מה שאנו מסוגלים לעשות מסתכם בדרך כלל בלרצות. לא לוותר על רצונות טובים. להפעיל שוב ושוב את הרצון הטוב. העשייה הזו היא מנימאלית, אבל היא זהה ממש לפעולה שמפיקה אש ויוצרת אור. צריך רק לשפשף. הכל קיים ואת הכל מקבלים משמים. עליך מוטלת מלאכת השפשוף, האור כבר יעלה מעצמו.

כעת נוכל ליישב את התמיהה המפורסמת. לאחר שהתורה מפרטת את מצוות העלאת הנרות היא מציינת "ויעש כן אהרון" ורש"י מפרש "להגיד שבחו של אהרון שלא שינה", וכולם שואלים וכי צריך לספר ולהעיד על אהרון הכהן הגדול שלא שינה מציווי השם?!

אלא כעת יובן. מלאכת העלאת הנרות משקפת את הדילמה העדינה ביותר – לעשות או לא לעשות. בקלות אפשר לשגות בהתערבות מוגזמת במעשי בראשית או להיפך, בעצלות מופרזת. ולכן עבודת העלאת הנרות נחשבת לעדינה כל כך. משום שצריך מצד אחד להקפיד להצמיד את האש עד שהיא תיתפס בפתילה, מאידך צריך להניח לשלהבת להיות עולה מאיליה, לתת לדברים להתרחש לבדם, בהשגחה. ועל הדיוק הרוחני הזה משבחים את אהרון שלא שינה.

 

 

 

 

 

600 סך כל הצפיות 3 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים