איפה הביטחון

בס"ד

הרבה אנשים, בימים אלה, שואלים או נשאלים את אותה שאלה – איך משיגים תחושת ביטחון? באמת איך? על הביטחון בעצמו כנראה מבכרים שלא לדבר, אבל התחושה שלו, מי יודע, אולי זמינה יותר.

 

הסיפור הלא נעים הזה שאנחנו בעיצומו, הסיפור של טרטורי הטרור ושפעת רעיונות התמגנות שהוא מצמיח כתופעת לוואי, קשור למשהו שישראלים לא מסוגלים להכיל, דהיינו מצב חסר פתרון. מרתק לחקור היכן ואיפה הצטמח קו האופי המובהק הזה, אולי הוא אצלנו עוד מזקנינו וזקניהם מדורי דורות. בכל העולם מתקיימים עמים ולאומים במשך היסטוריות שלמות על שגרות בלתי נסבלות וחוסר פתרון הוא לחם חוקם. אל תרחיקו נדוד עד קצה תבל ומדינות עולם השלישי, תחשבו על אזרחי ברית המועצות לשעבר, על אזרחיה של גרמניה המזרחית עד לפני הפלת חומת ברלין, לדוגמה. חישבו על המציאות היומיומית של אזרחי מדינות ערב, ולאו דווקא בגיהינום הסורי שמאכלס ככל הנראה רק רוחות רפאים ודומיהן. הדימויים אולי מוגזמים לעין הקורא הנעים – מה לנו ולכל המערב הפרוע הזה. אבל זה לא רחוק, מבחינה גיאוגרפית אנחנו שכנים, מבחינה היסטורית אתמול היינו שם, מבחינה הגיונית מוזר שעד היום איננו שם.

 

למי שהזדמן אי פעם לשוחח עם אזרחיה של מדינת הפטיש והמגל לשעבר, הבחין לבטח בתרתי דסתרי מקומם נפש; באוזן אחת אתה שומע עוול, פחד, עושק, ובשנייה הינך קולט סוג של  השלמה על סף הערצה לבריון האלים, והימים אינם ימי הקומוניזם. מלבד אישים עקשניים עד העצם ויהודיים בכל חושיהם, ברית המועצות אכן הצליחה במשימתה החינוכית ויצרה עם שלם נינוח עד מוות מגסיסתו הטבעית. המתקוממים השתייכו לזן יהודי מאוד מסוים שלא החל את עקשנותו בהתנגשויותיו עם פקידי השלטון. הטיפוסים החסידיים האלה היו עקשנים קודם כל בינם לבין שיגרותיהם הפרטיות. הם הבינו עוד קודם בוא הקומוניזם, שהחיים בעצמם הם סוג של מעצמת-על שעלולה לחנך ולהפוך אותך לתופעת עוני פנימי מיואשת מעצמה גם מבלי שתשוגר לסיביר הקפואה. האנשים האלה ידעו שאי התחדשות משמעותו מוות, והסכמה עם הקיום הטיפשי של רובא דעלמא היא-היא השבץ, וכשנדרשו לעמוד מול שלטון הרשע חושיהם כבר ידעו את המלאכה בעל פה.

אחד הזיכרונות השמורים עימי מלפני שני עשורים, במפגשיי הראשונים עם ערבות אוקראינה ותושביה, זו אותה רביצה בלתי נתפסת בעיניי אז של זקנים וצעירים יחדיו על ספסל אחד למרגלותיו של כל בניין מגורים קודרני. הם קמים מוקדם, אלא מה, ויושבים מול הבלוק האפרורי הזה, בן ארבעים לצד בן שמונים וחמש ובתווך גם צעיר בשנות העשרים, וכולם שותפים לאותה שלווה שעמומית איומה. ראית מולך אומה מאובנת. אנשים הם יצורים מזן מסתגל ואפשר, מסתבר, להסתגל גם לגרועה שבמציאויות. במקרה דנן חוסר הסתגלות הוא סוג של ברכה.

 

 

ויש להסתגלות שם נוסף – תקראו לה בעלבתיות. איכי דמי בעלבת? ובכן, זו אישיות ביתית שנחנטה בתוך סד הסתגלויות; את הקפה הוא רוצה כמו שהוא אוהב אותו, ויש לו את הזווית בסלון שמציצה על הנוף מתוך הכורסא שלו, ויש את השמיכה והכרית הבלעדית שלו, ויש את הצורה שהוא פותח את המקרר ברגע שנכנס הביתה והאופן שהוא יענה תמיד לטלפון, והתחושה והמחשבה שמפציעה כשמישהו מבקש טרמפ ביציאה מהעיר. אבל התואר 'בעלבת' אינו שמור לעובדים למחייתם בלבד, יש גם אברכים בנוסח בעלבתים. אין זה אות קלון כי אם הגדרת מצב קיומי.

אבל יש למצב הזה גם פנים טובות; הבית מסמל קביעות, והרגלים טובים הם בהחלט עניין חיובי. כשחז"ל מתארים ביתיות אידיאלית הם קוראים לה 'בית וועד לחכמים', ואת בעל הבית היותר משובח הם מכנים 'מכניס אורחים'. דהיינו, בעל הבית זה טוב – בתנאי שאתה מכניס אורחים או עושה את ביתיותך וועד לחכמים.

לא לחינם במדינות דיקטטוריות האיסורים היותר נאכפים הם על אירוח או התארחות. למן סדום העתיקה שראתה בתרבות האירוח עבירה ופגיעה באושיות המדינה, ועד לכל המשטרים המדכאים בעת האחרונה שמנעו בשיטתיות מאזרחיהם להתארח במדינות זרות ונרתעו מלהכניס אורחים מבחוץ אל גבולותיהם. אורח, בעצם נוכחותו, מאיים על האווירה הבעלבתית. הוא אוהב את הקפה אחרת, הוא אוכל בצורה שונה ומתמתח כמו שהוא יודע לעשות זאת. בקיצור הוא זר, וזה בדיוק הדבר הכל כך בריא שהוא מסוגל לעולל לבית שלך.

האורח פורץ אל תהליך ההסתגלות הטבעית ומונע ממנו להגליד, הוא מפגיש אותך עם זרימה אחרת של השגרה ומכריח אותך לחשוב שוב על כל מיני דברים שהפכו לחפצים דוממים בחייך. אורח עשוי לגרום לך לעשות תשובה. אבל הוא לא מוכרח להופיע כבן תמותה, אורח עשוי להיות גם מחשבה מעניינת, רעיון, רצון חדש, וכל מיני דברים שנראים כאילו באו לעשות לנו צרות. בעצם כל מה שמטריד אותנו ולא נותן מנוח, אפשר ומומלץ פשוט לקרוא לו 'אורח'. הרי ממילא הכל יחלוף, שום דבר לא נשאר כאן לצידנו עד אין סוף, אבל לכל מה שפורץ לחיינו יש שליחות. בשפה המוסרית יקראו לזה 'התעוררות' או 'רמזים משמים', לפעמים זה נשמע קצת מאיים, מפחיד. עדיף אולי לקבל את מה שקורה כהכנסת אורחים.

ובנוגע לביטחון? כלומר, אין לי רעיון או משהו. מישהו דיבר על עמודים סביב התחנות בירושלים? לא יודע, נקווה שלא נצליח להסתגל למצב עד שהאורח שכולנו ממתינים לבואו, יופיע ויבשרנו.

 

 

2744 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
2 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים